עיונים בסידור התפילה - למנצח מזמור לדוד. יענך ד' ביום צרה

 

הרב אבן עזרה כתב שמזמור זה "נכתב למען דוד המלך[1], ויהיה פירושו 'לדוד' כמו על דוד [...] ויש אומרים שהוא על המשיח". לדעת המאירי דוד חיבר מזמור זה שיאמרו אותו הלויים בעבורו בכל עת שיצא למלחמה.

פסוק ב: "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלוקי יעקב". יעקב הוא היחידי מהאבות אשר מוזכר, כי לדעת הרד"ק על יעקב עברו צרות רבות יותר מאשר על אברהם ועל יצחק.

פסוק ג: "ישלח עזרך מקודש". אפשר שהכוונה לארון העדות, כי בקודש, במקדש היה ארון העדות ולארון יש סגולה של הצלה מצרה. לכן כאשר היו יוצאים למלחמה היו לוקחים אתם את הארון[2]. הרד"ק מפרש שהכוונה לעזרה ולסעד ממקום המקדש[3].

פסוק ד: "יזכר כל מנחתך ועולתך ידשנה סלה". בעת צרה עומדות לאדם זכויותיו, לכן נזכרות כאן העולות שדוד הקריב לה'[4]. הרב אבן עזרא מפרש שהסיבה שה' עוזר בשעת צרה היא בגלל שהוא זוכר את קרבנות המנחה שהקריבו עם ישראל. הרב מביא ראיה מפרשת בהעלותך[5], שם נאמר: "והרעותם בחצוצרות ונזכרתם ונושעתם". הוא מביא גם פירוש שני, שהיו מקריבים עולות בשעת המלחמה כמו שעשה שמואל בעת המלחמה עם פלישתים[6] שנאמר, "ואתאפק ואעלה העולה".

פסוק ה: "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא". התפילה היא שה' ימלא את משאלות לבו של דוד להיוושע במלחמה, על ידי כך שעצתו[7] של דוד במלחמה תתמלא ותצא לפועל.

פסוקים ב, ג, ד, ה מדברים בלשון יחיד: "יענך", "ישלח", "יזכור", "יתן". אולם בפסוק ו יש מעבר ללשון רבים:"נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגל". ביאור הדבר הוא שבעת המלחמה דוד נמצא בצרה[8] ולכן התפילה בלשון יחיד להצלתו, אך הישועה נוגעת לכל עם ישראל ולכן השמחה היא של כולם[9]. הראב"ע מפרש שחייליו של דוד אומרים לו זאת, ונראה שאמירה זו באה להרים את המורל של הלוחמים המאמינים בניצחונם במלחמה בהנהגתו של דוד, והם ישמחו ראשונים כי יראו זאת בעיניהם, ואילו העם ישמע על כך מאוחר יותר ואז כולם ישמחו.

פסוק ו: "ובשם אלקינו נדגל". ישועת ישראל איננה ישועה רגילה אלא בעזר ה'. על כן כאשר ישראל מנצחים במלחמה אומות העולם יראים מהם כי רואים שהם נושאים את הדגל האלוקי וה' אתם ומסייע להם[10].

פסוק ז: "עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו יענהו משמי קדשו בגברות ישע ימינו". מדוע רק עכשיו מתברר לו שדוד נושע על ידי ה'?

המלבי"ם מבאר כי "בגבורות ישע ימינו" התשועה הייתה בדרך שהיא למעלה מהטבע ומתייחסת לימין ה'. הניצחון במלחמה היה באופן שהאויבים יצאו ברכב ובסוסים למלחמה, ודוד וצבאו לא עשו דבר, רק הזכירו את שם ה' שיושיע אותם, והאויבים כרעו ונפלו.

מצודת דוד מפרש קצת שונה מהמלבי"ם. לדעתו הם לא סמכו על הנס. הם קראו בשם ה', אך יצאו למלחמה עם רכב וסוסים. אלא שהייתה פה מלחמה של מעטים מול רבים, מה שמראה שהתשועה הייתה מאת ה'. הרד"ק מבאר שהביטחון בה' נתן להם את הכוח לנצח. ואף הוא מבאר שהייתה פה מלחמה של מעטים מול רבים, אך הניצחון במלחמה מגלה שה' בחר בדוד כמשיחו, כמלכם של ישראל, ולא כמו שהמתנגדים לדוד היו אומרים שדוד חוטא ושהקב"ה אינו רוצה בו[11].

פסוק ט: "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד". רד"ק אומר שהאויבים של ישראל סמכו על כוחם ועל הרכב והסוסים שלהם והם נוצחו כי עם ישראל בטח בה', מה שנתן להם את הכוח לקום ולעמוד על אויביהם ולנצח אותם.

פסוק י: התפילה מסתיימת במילים "ה' הושיע המלך יעננו ביום קראנו", ומבואר במלבי"ם[12] שיש כאן תפילה ובקשה לעתיד: על כן אבקש "ה' הושיעה", שתהיה התשועה תמיד על ידי ה'.

 

התפילה בעת היציאה למלחמה הייתה דבר קבוע אצל דוד המלך. בזמן שהיה משכן וארון הייתה סיעתא דשמיא מיוחדת במלחמותיו של דוד. כמו כן, להקרבת הקרבנות היה משקל חשוב בישועת ישראל בעת צרה. דוד לא סומך על הנס, אך תוכן התפילה שלו שהקב"ה יסייע ולכן הם מנצחים את האויבים למרות היותם מעטים לעומת האויבים הרבים המצוידים ברכב ובסוסים אך בוטחים בעצמם. דוד רואה בניצחונו במלחמה נס משמים. המזמור מסתיים בתפילה על העתיד שהקב"ה יושיע את ישראל תמיד כאשר הם נמצאים בצרה וקוראים לעזרה.

 

---