עיונים בסידור התפילה - מגן אבות בדברו – רצה במנוחתנו

 

עיון שטחי בברכה זו מגלה שהיא מהווה למעשה חזרת ש"ץ מקוצרת של תפילת ליל שבת, המורכבת משבע ברכות. מכאן נגזר שמה – מעין שבע.[1]עובדה זו מצביעה על ייחודה של התפילה כיוון שחז"ל לא תיקנו לתפילת ערבית חזרת ש"ץ בשונה מתפילת שחרית ומנחה, בנימוק שתפילת ערבית איננה חובה אלא רשות. הטעם לאמירת ברכה זו בליל שבת מופיע בסוגיה במסכת שבת כד ע"א: "ורבנן הוא דתקינו משום סכנה". רש"י מפרש שמדובר בסכנת מזיקים שנבעה מכך שבתי הכנסת היו מחוץ ליישוב, ולמען אלה שאיחרו להגיע לתפילה ונשתהו בתפילתם האריכו חכמים את התפילה באופן מלאכותי עם ברכת מעין שבע, כדי לסייע להם שלא להישאר לבדם בשדה הפתוח.

טעם הדין המובא כאן שימש את הפוסקים השונים ליצירת חלוקה בין זמנים ומקומות שבהם אין לומר תפילה זו. כך למשל מביא הטור או"ח בסימן רסח בשם ראבי"ה, שיחיד המתפלל בביתו לא יאמר ברכה זו כיוון שנתקנה להיאמר רק במקום שיש בו מזיקים. כן נקבעה בספרות הפסיקה שבמקומות תפילה שאינם קבועים (כגון בבית אבל) אין לומר ברכה זו. בדרך דומה נפסק שאין לאמרה כאשר פסח חל בשבת כיוון שזהו ליל שמורים – המשומר מן המזיקים.[2]

ככל הנראה, הטעם ההיסטורי-ריאלי הביא לזלזול מסוים בחובת אמירת הברכה כאשר השתנתה המציאות, ולכן נוצרה הדגשה על חובת ההקפדה על המנהג. כך מופיע בטור או"ח, שם, בשם ספר חסידים לרבי יהודה החסיד: "מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות אמר לו מפני שהייתי מדבר בויכולו בשעה שהצבור היו אומרים אותו ובברכת מגן אבות בדברו".

דיון בפני עצמו יצר הביטוי "מעין הברכות". נוסח זה מבוסס על סוגיית הגמרא בברכות מ ע"א הדנה בדעת רבי יהודה. הוא טען שנוסח ברכות הנהנין צריך להיות פרטני ולא כוללני ונימוקו מתבסס על הפסוק בתהלים סח, כ, "ברוך ה' יום יום". "וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו? אלא לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. ומבאר רש"י: "בשבת – מעין שבת, ביום טוב מעין יום טוב".

אמנם בסידור רס"ג הנוסח הוא, "כי הוא משים שלום, מעון הברכות ואדון השלום". היינו מדובר כאן על אחד מתאריו של הקב"ה שהוא מעון – מקור הברכות, ולא על תיאור ברכותיו של האדם, "ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות".

ציינו לעיל את מקור התפילה כפי שמופיע בבבלי, במסכת שבת, אך בירושלמי (ברכות ח, א) מספר רבי יוסי על מנהג שראה בבבל, שרק במקום שאין בו יין לקידוש אומרים ברכה זו, כדי לציין בפני כל השומעים בקול רם את קדושת השבת. אם היה יין בבית הכנסת היה הש"ץ אומר בקול רם את הקידוש.[3] ככל הנראה היין, שהיה מצרך נדיר יותר בבבל מאשר בארץ ישראל, יצר בעיה לא פשוטה של היעדר האפשרות לקדש בליל שבת. לכן הונהגה אמירת מעין שבע בקול רם, שאם לא כן, המתפללים שאינם רגילים או אינם יודעים להתפלל ערבית לא ישמעו קידוש כלל בליל שבת. ייתכן שמאוחר יותר נקבעה אמירת הברכה באופן קבוע משום טעם התקנה המופיע בבבלי לעיל.

לדברי שלמה טל,[4] חוקר התפילה והמו"ל של סידור "רינת ישראל", נוסח הברכה כולו הוא ארץ ישראלי והיא נתקנה להיאמר בבית הכנסת לכבוד השבת. בבבל נהגו לאמרה רק במצב שבו לא היה יין והיה חשש שיהיה מי שלא יקדש כלל. הנמקת התקנה בסכנה משקפת תקופה מאוחרת יותר שבה כבר היה יין, ועצם השארת הברכה במקומה יצרה מעין קידוש כפול ומיותר. לכן נזקקו לטעם הנוסף.

 

 

---