עיונים בסידור התפילה - מוסף של ראש חודש

 

והנה, בפסוקים שבספר במדבר (כח, יא–טו), שהראשון שבהם משובץ גם בהמשך ברכת קדושת היום, נאמר: "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה'. פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם, וְאַיִל אֶחָד, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם [...], וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה', עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ".

    מעתה יש לומר, כי התפילה "ועולת ראש חודש נעלה עליו" מנוסחת בלשון יחיד ("עולת") כלשון התורה, ועולה זו כוללת פרים, איל וכבשים (סך הכול י' קרבנות). אולם נוסח התפילה "ושעירי עזים נעשה ברצון" תמוה! מה פשר לשון הרבים "שעירי עזים", והרי אין מקריבים בראש חודש אלא "שעיר עזים אחד"?

    ואם ניישב ונאמר שלשון "שעירי עזים" מתייחס לשעירים הקרבים בראשי חודשים (ובהצטרף אחד לחברו הם רבים), או אז, אין זה מובן מדוע לגבי השעיר נקטו לשון רבים ואילו לגבי העולה נקטו לשון יחיד: "ועולת ראש חודש נעלה עליו", ומדוע לא אמרו "ועולות", או "ועולת ראשי חודשים"?

    ובאמת, כבר בסידורי הגאונים מצאנו נוסח אחר: "ושעיר עזים נעשה ברצון", ונוסח זה נראה, לכאורה, הראוי והמשובח. אבל הנוסח "ושעירי עזים" קיים גם הוא בסידורי הגאונים והראשונים,[1] ואף רווח בסידורינו אנו, וכיצד נפרנס אותו?

    טרם ניישב את הקושי הזה נציע תחילה את דברי ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב (מאה י"ט) בעל "בני יששכר", שבספריו[2] הביא קביעה מופלאה בשם הרמ"ע מפאנו (מאות ט"ז–י"ז), כי לעתיד לבוא נצטרך להקריב את כל התמידין והמוספין שהחסרנו בימי גלותנו![3]

לפי יסוד זה כתב:

ובזה יתפרש לנו היטב מה שתקנו לומר בתפלות המוספין "ואת מוסף יום השבת הזה", "ואת מוסף יום ראש החודש הזה", דתיבת "הזה" אין לו ביאור,[4] ולפי דברי הרב הנ"ל [=הרמ"ע מפאנו] יונח שפיר, שאומרים שנשלם במהרה בימינו ונקריב בעד מוסף השבת הזה וראש חודש הזה.[5]

 

כלומר, לעתיד לבוא נשלים את כל קרבנות החובה שלא הקרבנו במשך כל שנות הגלות והחורבן.

    אכן,   כבר  העיר רצ"א  פאנעט,  המהדיר  לספרי  בעל  בני  יששכר,[6] כי בספרי רמ"ע מפאנו, לעת עתה, לא מצא כדברים הללו, אבל קרוב לכך מצא בדברי ר' אברהם ב"ר נתן הירחי (צרפת–ספרד, מאות י"ב–י"ג), בספרו "המנהיג", והנה לשונו (הלכות הלל, סימן מ, מהדורת ירושלים, תשנ"ד, עמ' רסג):

"ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדות" – ששעיר ראש חודש היה מכפר על ישרא' על טומאת מקדש וקדשיו, כדאמ' בשבועות [ט' ע"א]: "מה נשתנה שעיר שלראש חודש, שנ' בו לחטאת ליי'? – אמ' הקדוש ברוך הוא: הביאו קרבן כפרה ליי' על שמעטתי את הירח"...

"ושם נעשה לפניך" – ואל תתמה לומ': מאין יספיקננו לנו בהמות להקרי' כל הקרבנות שנחסרו מחרבן הבית עד עמוד כהן לאורים ותומים? – שהרי הכתו' מבשרנו (ישעיהו ס, ז): "כל צאן קדר יקבצו לך" וגומ', ובקרבנו' נדבה, אבל בקרבנות חובה עבר יומו בטל קרבנו.     

    על דברי "המנהיג" הללו עמד ר' חיים ברלין (מאות י"ט–כ), ובמכתביו לחכמי דורו העלה,[7] כי פשטות דבריו היא שעניין השלמת הקרבנות לעתיד לבוא אינו בכל הקרבנות (כדעה שהביא "בני יששכר"), אלא דווקא בשעיר ראש חודש, וזאת בשביל חיבתו המיוחדת שהוא קרבן כפרה על הקב"ה, ולעתיד לבוא יקריבו את כל שעירי ראש חודש שבטלו מזמן החורבן ואילך, אבל את העולות לא יקריבו משום שעבר זמנם ובטל קרבנם.

    והוסיף ר"ח ברלין וכתב, כי על פי דברי המנהיג הללו מכוונת יפה ומדוקדקת לשון התפילה הנזכרת כאן: "ועולת ראש חודש נעלה עליו, ושעירי עזים נעשה ברצון", כי כשיבנה המקדש ויגיע ראש חודש הראשון, אכן "עולת ראש חודש נעלה עליו" – עולה אחת בזמנה וכחובתה, והיא כוללת פרים שניים, איל אחד ושבעה כבשים, וכולם נכללו בלשון "עולת ראש חודש". ומנגד, "ושעירי עזים נעשה ברצון" – לא רק את שעיר החטאת של ראש החודש ההוא נקריב, אלא את כל שעירי העזים של כל ראשי החודשים מאז שבטלו הקרבנות ועד היום ההוא.

 

 

---