עיונים בסידור התפילה - מזמור בבית האבל, מזמור מט: למנצח לבני קרח

דפי מאורות (5773-46)

דפי מאורות (5773-46)
עם סיומן של תפילות שחרית ומנחה הורונו רבותינו לומר בבית האבל מזמור מיוחד, הוא מזמור מט, "למנצח לבני קרח מזמור".
 
 

זהו מזמור חכמה שאין עניינו דווקא בעם ישראל ובגורלו, אלא הוא פונה אל בני העולם כולו, "שמעו זאת כל העמים, האזינו כל יושבי חלד, גם בני אדם גם בני איש, יחד עשיר ואביון" (ב–ג). רש"י מדגיש זאת באמרו, "לפי שמזמור זה מיוסד על בני אדם הבוטחים בעושרם, אמר: כל העמים, שכולם צריכין ייסור". ראב"ע פותח את פירושו למזמור במילים נרגשות, "זה המזמור הוא נכבד מאד, כי יש בו מפורש אור העולם הבא ונשמת החוכמה שלא תמות".
המזמור עוסק במציאות הקיצונית של חיים ומוות, והוא מבטא את הרעיון הבא: אין לבזבז את החיים על התעסקות ברכוש ובעושר. החיל והעושר אינם יכולים לפדות את האדם ממצוקה וממוות. העשירים הבוטחים בחילם ומתהללים בעושרם לא יקחוהו עמם אל הקבר. "כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו" (פסוק יח).
וכך כותב הרב שמשון רפאל הירש, פרשן ואיש חינוך דגול, על המזמור:
נושאו הוא היחס שבין הקניינים החומריים לבין תפקידו הרוחני-מוסרי של האדם. רק בהשיגו בחייו עלי אדמות את המטרות הרוחניות והמוסריות הללו, ובהקדישו להם את כל רכושו הגופני-ארצי כאמצעי להשגתן, מציל האדם את מהותו הנפשית מחלד ונכנס עם מיתתו אל חיק הנצח. ברם, אם טועה הוא בייעודו זה ורואה, להפך, את המטרה העצמית והעיקרית של חייו בעולם הזה ברכישת קניינים חומריים, מקפח הוא בזה את קיומו בזה ובבא, וחייו אינם עוברים מעבר לתחום קברו.
בתוך המזמור נמצא פסוק החורג מתוכנו הכללי של המזמור, ומצביע על כך שריבונו של עולם הוא היחיד שיכול לפדות את האדם מן השאול, "אך אלקים יפדה נפשי מיד שאול, כי יקחני סלה" (פסוק טז). מה כוונת הדברים? נראה כי בעל המזמור מכוון לשני מקורות מקראיים שבהם מצוין כי האדם המסיים את חייו עלי אדמות "נלקח", ולא מת. הראשון הוא חנוך שעליו כתוב, "ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו, כי לקח אותו אלקים (בראשית ה, כד). השני הוא אליהו הנביא, אשר עלייתו בסערה השמימה מוגדרת גם היא בפועל לק"ח, "הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך" (מלכים ב ב, ג; ה;). גם חנוך וגם אליהו מתוארים כצדיקי עולם מיוחדים, אשר המציאות של המוות איננה תקפה לגביהם. אמנם אצל חנוך אין הדברים מפורטים והם נשארים עמומים וחסרי פשר, אך אצל אליהו יש תיאור מפתיע של בדיקת ההתרחשות. בני הנביאים מבקשים רשות מאת אלישע לחפש את גופתו של אליהו אדונו, "הנה נא יש את עבדיך חמשים אנשים בני חיל, ילכו נא ויבקשו את אדניך, פן נשאו רוח ה', וישלכהו באחד ההרים או באחת הגאיות. ויאמר: לא תשלחו" (שם, פסוק טז). אלישע מסרב לבקשתם ורק לאחר הפצרות רבות, "עד בוש", הוא נעתר, "וישלחו חמשים איש ויבקשו שלושה ימים ולא מצאהו" (פסוק יז). כאשר משורר תהלים במזמורנו מדבר על ההגנה האלוקית ועל היחס אל האדם הטוב שחי חיים רוחניים, הוא מזכיר את אותו סוף מיוחד של האנשים המיוחדים הללו.
כך מבהיר ש' מלצר בספרו "פני ספר תהלים", עמ' קכג: "לעומת הרשע, שעליו נאמר, 'לא פדה יפדה איש, לא יתן לאלקים כפרו', אומר הצדיק בביטחון ובשמחה, 'אך אלקים יפדה נפשי מיד שאול, כי יקחני סלה' ".
לסיכום אזכיר עוד נקודה חשובה.
יש מקום לדעה של חוקרי מקרא, המצביעה על תהליך ההתגבשות של מזמורי תהלים במסורת העם. המשורר היה אוסף קהל בסביבתו ומציע להם לחזור עמו יחדיו, תוך כדי ניגון בכינור, על מילות המזמור. המשורר וקהלו היו יושבים וחוזרים שוב ושוב על המילים ועל המוזיקה. באופן זה היו הדברים מוצאים את מקומם בתוך הזיכרון הלאומי, עד לכתיבתם. זאת ניתן ללמוד מן הפסוק: "אטה למשל אזני, אפתח בכינור חידתי" (פסוק ה). ידוע כי היו מזמורים שלא התקבלו ושלא נכנסו לתוך מאה וחמישים מזמורי תהלים שבתנ"ך. זכה מזמור מט להיכנס גם אל ספר תהלים וגם אל סידור התפילה בביתם של האבלים המודעים יותר מכול לשבריריות החיים ולמשמעותם האמתית, בבחינת "והחי יתן אל לבו".
 
הרבנית ד"ר יעל צהר
מרצה בהתמחות לתנ"ך

 

מחבר:
הרבנית ד"ר יעל צהר
דוא"ל:
ytzohar@gmail.com