עיונים בסידור התפילה - מזמור בבית האבל: מכתם לדוד

 

המזמור פותח בבקשה, "שמרני אל" ובנימוק לבקשה זו, "כי חסיתי בך". נימוק זה הוא בעל משמעות כפולה: אני ראוי להגנה בשל האקטיביות שלי כי אני בוטח בך (ואינני בוטח במחסה אחר), וכן: אני ראוי להגנה בשל הפסיביות והתלות שלי כי אני נתון בחסותך (ואין לי כל מגן אחר שישמור עליי).

לתודעה זו שה' מחסה לאדם ומשגיח עליו יש שלוש השלכות, הבאות לידי ביטוי בשלושת חלקי המזמור הבאים:

ההשלכה הראשונה (פסוקים ב–ד) היא ההכרה בכך שכל הטובות שיש לי בעולם הן חסדי ה' לבדו: "אמרת לה', אד-ני אתה, טובתי בל עליך" – כל טובתי רק ממך.^[1]                                                        

להכרה זו משמעות מעשית בחיי היום-יום שלנו: הגמרא בירושלמי^[2] נסמכת על פסוק זה בקביעתה שכל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה נחשב כמועל, כמי שנהנה מדבר קודש שאינו שייך לו אלא לה'. מכאן עולה שברכות הנהנין אינן ברכות שבח והודיה בלבד, אלא הן מוציאות את האוכל מרשות הקב"ה, שהכול שלו, ומתירות אותו באכילה.

רש"י מפרש את הביטוי "טובתי בל עליך" במשמעות אחרת: "טובות שאתה עושה לי לא עליך הם לגמלני, כי לא בצדקתי אתה מיטיב לי". לפי פירושו, מכוון אותנו דוד המלך לאמץ גישה בסיסית הרואה את כל הטוב שבחיינו כחסד ה' שאינו מובן מאליו.

ההכרה בחסד האלוהי מביאה להשלכה השנייה של תודעת ההשגחה (פסוקים ה–ח), והיא תחושת ביטחון בסיסית בחיים ושמחת האדם בחלקו הטוב: "ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי. חבלים נפלו לי בנעמים, אף נחלת שפרה עלי".

בפסוקים אלו חוזרים שישה ביטויים נרדפים: מנה, חלק, כוס, גורל, חבל, נחלה. המלבי"ם מדייק ומבדיל בין הביטויים.^[3] לדבריו, הפסוק מתאר את ההדרגתיות ברמת דבקותו של האדם בה' ואת ההדדיות בקשר בינו ובין בוראו: לכל אדם יש דבקות טבעית בה' משום שנשמתו כמהה תמיד לשוב למקורה. מעליה קיימת דבקות שהיא פרי מאמציו של האדם ועמלו בתורה ובמצוות. דרגה שלישית היא שהאדם זוכה לכך שה' מקרבו אליו כפועל יוצא מעמלו. כאשר האדם זוכה לקרבת ה' כזו, אזי הופכת תורת ה' לתורתו שלו, "אברך את ה' אשר יעצני אף לילות, יסרוני כליותי" (פסוק ז). דבר ה' אינו עוד חיצוני לאדם אלא הופך להיות היועץ בתוכו. מוסר הכליות הוא איתות אלהי שמדריך אותו מבפנים. זו הייתה מדרגת אברהם אבינו שעליו אמרו חז"ל שכליותיו נעשו לו כשני רבנים שלימדוהו תורה.[4]

היסוד המכונן את הקשר שלנו עם הקב"ה ומעניק לו את היציבות והחוסן לעבור את כל מאורעות החיים הוא התורה: "שיויתי ה' לנגדי תמיד. כי מימיני, בל אמוט" (פסוק ח). כמלך היה דוד מצווה לכתוב לו משנה תורה[5] – שני ספרים. הראשון היה מונח בבית גנזיו והשני היה תלוי בזרועו "כמין קמע".[6] אולם אל לתורה להיות כקמע חיצוני לאדם, אלא כביטוי פנימי להכרתו בנוכחות ה' התמידית. הכרה זו, כדברי השולחן ערוך,[7] היא יראת שמים.

כאן אנו עוברים להשלכה השלישית של תודעת השגחת ה' (פסוקים ט–יא): "לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכֹן לבטח. כי לא תעזֹב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת" – יראת השמים מולידה שמחה גדולה ומכוננת תפיסת עולם בוטחת, הרואה משמעות לחיים בעולם הזה. חיים שאינם מסתיימים במספר שנותיו של האדם, אלא ממשיכים ומשפיעים לנצח.[8]     

חז"ל פירשו את פסוק י, "כי לא תעזוב נפשי לשאול", כרמז לחיים שלאחר המוות. השאול, שהוא אחד משמות המוות,[9] מדומה לחיה רעה המבקשת לטרוף את הבריות, אולם ה' שומר נפשות חסידיו ואינו מפקירם לידיה. הדבקות בה' מגֵנה על האדם שלא ייפול שבי ביד תפיסת המוות כסוף לכול. המשורר מבקש מה' (בפסוק האחרון): "תודיעני אורח חיים, שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח" – למדני לחיות בעולם הזה מתוך תודעת חיי העולם הבא, שבו אזכה ליהנות מזיו השכינה.[10]                                                 משום כך נקבע לומר מזמור תהלים טז בבית האבל, בבית העלמין ובתפילות אזכרה לנפטרים. האבל, העומד אל מול חוויית המוות, ישאב ביטחון ושמחה מן הידיעה שזהו רק מעבר אל חיים שבהם זוכה הנשמה לשוב אל כור מחצבתה ולהתענג תענוג נצחי מראיית פני ה'.                                    

 

 

---