עיונים בסידור התפילה - מזמור שיר חנוכת הבית לדוד

 

מכילתא דרבי ישמעאל פותר את העניין אחרת: אמנם לדעתם לא דוד כתב את המזמור, אך הוא יוחס אליו, לכבודו, כיוון שמסר את נפשו על בניין הבית.[1] האבן עזרא והמלבי"ם הולכים בדרך שונה.[2]

המזמור מתחיל:  "ארומִמך ה' כי דִליתני ולא שִׂמחתָּ אֹיְבַי לי". אזכוּר האויבים מרמז לכאורה לאירוע מסוים. מהו אותו אירוע ולאיזו תשועה מאויבים הוא מכוון? הרד"ק במקום מבאר כי אויבי דוד קנטרו אותו על חטאו ולא האמינו כי יזכה לשושלת מלוכה ושמבניו ייבנה הבית.

דבריו מתבססים על הגמרא במסכת שבת:[3]

 כיון שאמר: "ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך" – מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון.

תפילה וסיפור דברים בתנ"ך לא בא על עניין מקומי, אלא ללמד משהו לדורות. אין חטא זה של מלך ישראל רק עניין אישי. מחילת ה' לדוד על אותו עוון באה ללמדנו על קבלתו של דוד אצל ה' בתשובה, והיא מלמדת אותנו לדורות על ערכה של התשובה. הדבר מקבל חיזוק לאור דברי רש"י להלן.

יש כאן פתח תקווה ולכן: "זמרו לה' חסידיו והודו לזכר קדשו".[4] אומר רש"י על אתר: זמרו לה' חסידיו – "על מה שעשה לי כי יכולים אתם לחסות בו שייטיב לכם ואפילו אתם שרויים בצער אל תיראו".

לאחר הבעת התודה והכרת הטוב על רפואתו ועל הצלתו, דוד המלך מציג את תלותו הגדולה של האדם ואת קיומו בה': "כי רגע באפו חיים ברצונו בערב ילין בכי ולבֹקר רנה".[5] האדם מסתכל על בוראו ויודע שאין ביטחון מהערב לבוקר, אך גם אין ייאוש. גם כאשר הערב הוא לבכי, לבוקר כבר יכולה להיות רינה.

יש לנו כאן שני קצוות: מחד גיסא, אפסות חיי האדם ותלותו המוחלטת בה' וברצונו, ומאידך גיסא, חשיבות קיומו כאדם חי לטובת רצון ה'. מה ייתן לאדם את ביטחונו? באיזו דרך יבקש מה' שישמור עליו בחיים?

לאורך התנ"ך אפשר למצוא שמטרת בריאת האדם היא לומר ולספר את שבחו של ה'. כך אומר הפסוק בישעיהו, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו",[6] שעליו מוסיף רש"י: "למען תהלתי יספרו".

אנו מוצאים מוטיב זה במקומות רבים בתנ"ך. שמירתו של האדם בחיים כדי שיספר את תהילת ה'. להלן כמה דוגמאות.

בהתמודדות עם אפשרות המיתה מתפלל המשורר ומבקש, "לא המתים יהללו יה ולא כל יֹרדי דומה".[7] בפרק קטז, טו מכריז המשורר: "יקר בעיני ה' המָּוְתָה לחסידיו," ועל זה אומר רש"י: "הראני הקב"ה שדבר קשה וכבד הוא בעיניו להמית את חסידיו". משורר תהלים אכן מכריז: " לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה",[8] ובמזמור שיר ליום השבת אומר המחבר: "טוב להֹדות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבֹקר חסדך ואמונתך בלילות".[9]

הדברים משתלבים יפה עם קריאתו של דוד לה' בפרקנו: "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת היודך עפר היגיד אמתך?"[10]

במסגרת ההלכות המדריכות את האדם כיצד לעמוד בתפילה ואילו הכנות עליו לערוך, מביאה הגמרא[11] את הדין: "ואמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: מאי דכתיב: לא תאכלו על הדם? לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם". ובלשונם החריפה של חז"ל:

אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל – עליו הכתוב אומר: ואתי השלכת אחרי גוך, אל תקרי גויך אלא גאיך. אמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שנתגאה זה – קבל עליו מלכות שמים.

מכאן נלמדה ההלכה[12] וכך נפסקה.[13] הרב צבי יהודה זצ"ל כותב בהערותיו בעולת ראי"ה[14] שהראי"ה קוק זצ"ל פסק שאדם חלש הזקוק לאכול לפני התפילה יאמר פרק זה ואחר כך יאכל, שנאמר בו "מה בצע בדמי",[15] ובזה יש תפילה על הדם.

מכאן הסיכום של המזמור: "למען יזמרך כבוד ולא ידֹם ה' אלהי לעולם אודך".[16]

 

 

---