דפי מאורות (5773-15)

"בעבור שנדר..."

 

כל המבקר בבית כנסת בשבת בזמן קריאת התורה נחשף לקטעים הנאמרים בין עלייה אחת לשנייה, אבל אולי מחמת מהירות דקלומי הדברים מעטים הם המתפללים ששמים לב לתוכן המילים ולמשמעותן, פרט לגבאים האומרים אותן. קיימות  נוסחות שונות וכן יש שינויים בין ימים שונים.

 

 

מי שבירך אבותינו אברהם ויצחק ויעקב הוא יברך את (פלוני בן פלוני) בעבור שעלה לכבוד המקום, לכבוד התורה, ולכבוד השבת. בשכר זה הקדוש ברוך הוא ישמרהו ויצילהו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו עם כל ישראל ונאמר אמן.

בתפילה זו מברכים את העולה בזכות עלייתו לתורה, שהוא גם לכבוד המקום והשבת (או חג), ומאחלים לו שהקב"ה ישמור עליו ויציל אותו מכל פגע. אחרי אמירת ה"מי שבירך", יש קהילות שמוסיפות עוד "מי שברך" שבו העולה מברך למשל את אשתו, בניו, נכדיו, רב הקהילה, הגבאים, חיילי צה"ל ועוד. במסגרת זו נהוג בכמה קהילות שהעולה מכריז על תרומה שהוא נודר לבית הכנסת. לעומת זאת, יש קהילות שאינן מכריזות על סכומי כסף שהעולה תורם, אלא משתמשות במונח מעורפל "מתנה", כדי להימנע מעיסוק בנושא כספים בשבת. יש גם המוסיפים את המילים "בלי נדר" כדי שלא תהיה הבטחה זו נכללת בגדר נדרים, שהעונש עליהם הוא חמור, אלא בגדר מתנה מרצון. אין נדבה זו הכרח הלכתי.

לא כולם הסכימו להתפתחות המנהג הזה של "מי שבירך" ובמיוחד על הכרזת סכומי כסף, בגלל קדושת השבת. מקור האיסור לדבר בשבת בענייני חול הוא בכתוב "וקראת לשבת עונג [...] וכיבדתו [...] ממצוא חפציך ודבר דבר" (ישעיהו נח, יג), שאף דיבורי חול אסורים בשבת.

יש דיון מעניין בספר "אור זרוע" (ספר הלכתי שנכתב על יד ר' יצחק בן משה, במאה ה-13):

מה שנוהג ששליח ציבור כשקורא בשבת בספר תורה ופעמים מברך את הקורא בתורה ואומר: "שבירך אברהם יצחק ויעקב הוא יברך פלוני בן פלוני שייתן נדר לכבוד התורה". היה מורי אבי זצ"ל תמיה על המנהג.

הוא מבסס את תהייתו בהסתמך על המשנה במסכת ביצה, (פרק ה, משנה ב) שדנה בדברים שחייבים עליהם משום שבות.

ואילו הן משום רשות (דברים שעשייתם רשות, אף שיש בהם קצת מצווה) [...] ואילו הן משום מצווה (דברים שאסורים משום שבות): לא מקדישין (להקדש), ולא מעריכין (ערך פלוני עלי ולתת דמי ערכו להקדש), ולא מחרימין (חרם להקדש). שלושה דברים אלה נאסרו על יד חכמינו משום שדומים למקח וממכר, כיוון שמוציא מרשותו לרשות הקדש.

אפשר להבין את מקור ההתנגדות למנהג של הכרזת סכומי כסף בקריאת מי שבירך.

הסוגיה נדונה גם במסכת כתובות ׁ(ה ע"א) שדנה בשאלה מתי ניתן להתחתן, והאם ניתן להתחתן במוצאי שבת. "אלא במוצאי שבת אמאי לא? אמר רבי זירא: משום חשבונות". כלומר שאדם עלול במשך יום השבת לחשוב מה עליו להכין לסעודה, ונמצא עוסק בשבת בדברי חול. לעומת זאת שואלת הגמרא: "אמר ליה אביי: וחשבונות של מצווה מי אסירי? והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו: חשבונות של מצווה מותר לחשבן בשבת". הגמרא מסכמת: "ואמר בי אליעזר: פוסקין צדקה לעניים בשבת".

לסיכום דברי האור זרוע, המנהג של אמירת מי שבירך היה נהוג במאה ה-13. הייתה גם התנגדות הלכתית לאותו מנהג, אך המנהג התקבל בציבור והיכה שורשים.

מן הראוי לציין שבישיבות, להבדיל מבתי הכנסת, אין נוהגים לקרוא את מי שבירך ליחיד העולה לתורה, אלא מסתפקים במי שבירך כללי הנאמר אחרי קריאת התורה וההפטרה (יעקובסון). גם בקהילות תימן נהגו לומר מי שבירך כללי לכולם אחרי קריאת התורה. בכמה קהילות התרחב מנהג זה והתחילו להגיד מי שבירך לכל אחד, אבל יש הדורשים לעצור התפתחות זאת, שיש בה מן הזילות.

 

יהודה לובין

מרכז ההתמחות לייעוץ חינוכי (פק"ם)

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

בא תשעג.pdf

מחבר:

לובין, יהודה

דוא"ל:

[email protected]