דפי מאורות (5771-22)

הבגד מייחד את האדם מכל שאר הברואים. האדם הוא היחיד שמתלבש, שמכסה את גופו. הלבוש משותף לכל התרבויות ולכל המקומות. בכל מקום שבו יש בני אדם, יש גם בגדים. אמנם פריטי הלבוש שונים בסגנונם וברמתם, אך תמיד הם קיימים. גם בתרבויות שבהם האדם הולך כמעט עירום, חלק מגופו מכוסה תמיד.

 

 

​

במעמקי האדם, באשר הוא, נטועה ההבנה שהחשיפה המוחלטת נוגדת את התכונה הבסיסית של היותנו בני אדם. ההכרה הטבעית דוחפת אותנו לשמור על גופנו ועל צניעותנו, והכרה זו עצמה היא מתנה יקרה שיוצר האדם נתן לנו, כיוון שבזכותה זוכה האדם לעמוד על יתרונו. כיסוי הגוף מורה שיש באדם משהו עמוק יותר, משמעותי יותר מהגוף. חשיפת הגוף מסיטה את תשומת הלב מאישיות האדם, מתכונתו הפנימית וממעלת השכל שבו, אל מראהו החיצוני. התביעה הפנימית, הדורשת לכסות את הגוף, קוראת להתייחסות אל מי שאני ולא אל המראה החיצוני של גופי. הלבוש מסייע להפניית המבט מהחוץ אל הפנים.

בעלי חיים שתוכם כברם, אינם עוטים לבוש על עצמם. אולם האדם שתוכו מלא, הרבה יותר ממה שגופו יכול להראות כלפי חוץ, מדגיש את עצמתו האנושית על ידי כיסוי יופיו החיצוני, מפני שבמעמקי הנפש נטועה ההכרה שככל שהגוף יתבלט כך האישיות האמתית תלך ותיעלם מן העין.

מרן הראי"ה קוק כותב בסידורו (עולת ראיה, א, עמ' עב):

העירום הוא מרשם בנו רושם של גנאי והעדר הכבוד, המנגד לתפארת האדם, הננו מוכרחים להתגונן נגדו בלבושינו. וההכרח המוסרי הזה, אשר נטע בקרבנו יוצר האדם, אחרי שכבר נקבע המושג, שהעירום הוא דבר ששולל את הכבוד, זה ההכרח בעצמו מתת אלוקים הוא, המעיד על זיו הנשמה, האצולה מזוהר הכבוד של מעלה, החיה בקרבנו וחופפת עלינו.

נמצא שבברכת "מלביש ערומים" אנו מודים לה' לא רק על הבגד שהקב"ה נותן לנו להתכסות בו, אלא גם על התכונה המיוחדת הזו, שהופכת אותנו לבני אדם; על הצניעות הנטועה בנו, הקוראת לנו ומכריחה אותנו לכסות את גופנו.

 

אמנם קודם חטא אדם הראשון היו האדם ואשתו עירומים ולא יתבוששו (בראשית ב, כה). עדיין לא באה לידי ביטוי התביעה הפנימית לכסות את הגוף. אלא שאז נפל האדם בחטאו. לדעת חז"ל החטא בגן עדן היה גילוי עריות. "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא" (עבודה זרה כב ע"ב; יבמות קג ע"ב. וכן משמע מפירוש רש"י לבראשית ג, א: "והנחש היה ערום – מה ענין זה לכאן? [...] אלא למדך מאיזו עילה קפץ הנחש עליהם, ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאוה לה"). משיכתה של חוה אל הנחש, כהבנתם של חכמינו, מחייבת אותנו לומר שהנחש קודם שנענש היה דומה במראהו לאדם, שאם לא כן מה מצאה בו חוה וכיצד נתפתתה להיות אתו? אולם למרות הדמיון החיצוני היה הנחש בעל חיים בתכונתו הפנימית, ואילו חוה ואדם היו בעלי תכונות אנושיות. צלם אלוקים היה נטוע בהם, ובהם בלבד. הדגשת החיצוניות הדומה הביאה לשכחת ההבדל המהותי, הפנימי, שבין נפש האדם לנפש החיה. הנחש היה ערום מפני שלא היה לו מה להסתיר, ואילו בני האדם היו ערומים מפני שעדיין לא למדו להסתיר את גופם; עדיין לא עמדו על הסכנה שבשכחת מעלתם הפנימית, זו השייכת לבני אדם בלבד. אולם אז התברר שהחשיפה החיצונית מסיחה את הדעת מהמעלה הפנימית עד כדי שכחת ההבדל שבין אדם לחיה. אז ניטע באדם רגש הבושה, והתביעה הפנימית להתכסות כדי לשים גבול ברור בין לובשי הבגדים, בני האדם, ובין בעלי החיים. ועל גבול זה אנו מברכים: "ברוך [...] מלביש ערומים".

הרב אוריאל טויטו

מרכז תכנית המצוינות ומרצה לתנ"ך

 

 

 

 

 

מחבר:

טויטו, הרב אוריאל

דוא"ל:

[email protected]