עיונים בסידור התפילה - נודה שמך בתוך אמוני

דפי מאורות (5774-41)
מחברו של הפיוט "נודה שמך בתוך אמוני" ומקום חיבורו אינם ידועים. מקובל כי הפיוט נתחבר בימי הביניים. בקהילות רבות נהוג לומר את הפיוט לפני הזימון לברכת המזון בברית מילה. מנהג זה מפתיע שכן הולדת התינוק וכניסתו לברית אינם אמורים בו. אף אין בתכני הפיוט קשר, גלוי או סמוי, לנושאים הקשורים, במישרין או בעקיפין, לברית המילה.
 
 
בספרו "סוד ה' " כתב רבי דוד לידא[1] כי נוהגים לומר את הפיוט בברית לפי שמרבים בשירות ובתשבחות לפני המקום על שהכניסנו בבריתו. ההסבר אינו מספק, שכן אירועים רבים יש ליחיד ולציבור שבהם ראו להודות ולשבח לה'. מדוע, אם כן, נאמר הפיוט דווקא בברכת הזימון של ברית מילה ולא באירועים אחרים (למשל בבר מצווה, בבת מצווה, בחתונה ועוד)?
פיוט דומה הוא הפיוט "דווי הסר וגם חרון ואז אלם בשיר ירון" הנאמר קודם שבע ברכות בברכת המזון בשמחת נישואין. אף פיוט זה אינו קשור בתוכנו לשמחת חתן וכלה.
הרב שמואל ווזנר בספרו "שבט הלוי" (בני ברק תשס"ב, חלק ג, סימן צד) כתב כי שני הפיוטים לא נתקנו לנישואין ולברית מילה, אלא כהקדמת שבח לברכת המזון. כשאין עשרה בשבע ברכות אומרים "נודה שמך". וזו לשונו:
[...] ואשר שאל, בסעודת ברית מילה ביחד עם שבע ברכות אם יאמרו קודם דוי הסר או נודה לשמך – האמת כי אין מקום להאריך בזה, כי לעניות דעתי שניהם לא נתקנו במיוחד לנישואין או למילה, אלא נעשו מהקדמונים כהקדמת שבח לברכת המזון בפרט כשיש כהנים, אלא שרבותינו מיסדי המנהגים לקחו פיוט של דוי הסר לנשואין שהוא מתאים יותר מצד הענין כמו שכתבו הפוסקים באבן העזר סי' ס"ב – ופיוט נודה לשמך שייך גם לנישואין כמו שכתב בבית שמואל אבן העזר סי' ס"ב סימן קטן י"א - דשאין עשרה אומרים, אומרים בנשואין נודה לשמך, הרי דשייך לנישואין כמו לברית ומהאי טעמא (מטעם זה) אינני יודע באמת אם צריכים להגיד שניהם [...] מכל מקום, לו יהא שאומרים שניהם נראה דהקדימו דוי הסר ואחר כך נודה לשמך, כי נודה לשמך מקושר יותר לברכת המזון שמבקש רשות מכהנים הלוים (או כהנים והלויים) וברשות מורי ורבותי [...].
במגן אברהם (אורח חיים רא, ד) הוכיח מהאמור בפיוט "ברשות הכהנים והלויים [...] אברכה את ה' " שעל המזמן ליטול רשות לברך מהכוהנים והלויים. ("על המזמן לומר ברשות בעל הבית [...] והכוהנים והלויים נברך [...]").
דיון הלכתי שכתבנו מיוסד על כך ששני הבתים האחרונים (מתוך ארבעה שבפיוט) תוכנם בקשת רשות מהמסובים לסעודה לברך את ברכת המזון.
ברשות הכהנים והלויים         אקרא לא-להי העבריים
אהודנו בכל איים                  אברכה את א-דוני
ברשות מרנן ורבנן ורבותי       אפתח בשיר פי ושפתי
ותאמרנה עצמותי                 ברוך הבא בשם א-דוני
 
הסבר: בקשת הרשות לברך את ברכת המזון נחלקת לשני חלקים. בחלק הראשון הרשות מבוקשת מהכוהנים ומהלויים, מפני כבודם; ובחלק השני הבקשה היא מהמסובים האחרים, מרנן ורבנן ורבותי. (בסידורים, הנוסח המקובל הוא "ברשות מרנן ורבנן ורבותי". אין בנוסח שבסידורים בקשת רשות מהכוהנים ומהלויים. ראו בדברי המגן אברהם לעיל).
אהודנו – על פי תהלים כח, ז: "ה' עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי וַיַּעֲלֹז לִבִּי וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ". רש"י, רד"ק ומפרשים נוספים פירשו לשון הודיה, ואפשר גם לשון הוד.
בכל איים – בכל העולם, במקומות מרוחקים. על פי האמור בישעיהו: "רָאוּ אִיִּים וְיִירָאוּ קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן" (מא, ה), התיבה "איים" מקבילה ל"קצות הארץ"; "שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק" (מט, א) "איים" מקבילה ל"לאמים מרחוק".
הדרך שנתפרש בה חלקו השני של הפיוט היא הדרך שחלקו הראשון יתפרש בה. את שני חלקי הפיוט פותח משפט שהוראתו קריאה להודות לה' (על המזון):
נודה שמך בתוך אמוני    ברוכים אתם לא-דוני
"אמוני" – על פי האמור בשמואל ב כ, יט: "אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל", בתוך אמוני, בקהל הנאמנים לה' בשלמות.
המשפט הראשון הוא פנייה אל ה' להודות לו. הפונה הוא יחיד המדבר בשם הנוכחים. המשפט השני הוא פנייה אל הנוכחים "ברוכים אתם לה' ".
ארבע בקשות רשות יש בפיוט. השתיים האחרונות הן בקשה מהנוכחים לברך את ה' (ברשות הכוהנים והלויים, ברשות מרנן רבנן ורבותי) הבקשה הפותחת את הפיוט היא מה'. לבוא לפני ה', להתפלל לפניו, לברכו ולהודות לו אינם דבר של מה בכך. המבקש קרבת אלוהים מבקש רשות. המשורר מבקש בשם המסובים את רשות ה' לבוא לפניו להודות לו ולברכם. השורה הראשונה, "ברשות אל איום ונורא" אינה מובנת. לכאורה, התארים "איום ונורא" מציגים תכונות המרחיקות את האדם. האם מתאימים הם לפתיחת בית שכל עניינו קרבה אל ה'? השורות האחרות "משגב לעתות בצרה, אל נאזר בגבורה [לישועת עמו]" מתאימות.
מ' וייס, בפירושו לפרק מז בתהלים,[2] העלה בעיה דומה. הפרק קורא לכל האנושות להכיר בה' ולהתקרב אליו מתוך שמחה: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה" (פסוק ב). קריאה זו מנומקת: "כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא" (פסוק ג). וייס מברר שם היטב שיש "יראה" ו"נורא" שהן מושכות ומרבות.
הבקשה השנייה היא "ברשות התורה" שהיא קדושה ופרושָׁה (בשי"ן ימנית. היינו מפורשת) ובה נאמרה מצוות ברכת המזון.
עסקנו בפיוט הנאמר בברית מילה וביררנו שאין עניינו בברית, אלא בברכת המזון.
 
ד"ר יצחק ספיר
מרצה בהתמחויות ללימודי ארץ ישראל ולתושב"ע


 



[1] רבי דוד לידא חי במאה הי"ז לספירה. אביו הרב משה רבק'ש בעל "באר הגולה".  שם משפחתו "לידא" נקרא בשם הקהילה הראשונה שבה כיהן
      ברבנות. בהמשך כיהן כרבה של אמסטרדם. ספרו "סוד ה' " על ענייני מילה יצא לאור באמסטרדם בשנת הת"ם (1680).
[2] מ' וייס, מקראות ככוונתם, ירושלים תשמ"ח, עמ' 186–188.
 
 

 

מחבר:
ספיר, ד"ר יצחק