עיונים בסידור התפילה - על נהרות בבל

התייחסות ראשונה לדילמה אנו מוצאים באיגרת ששלח ירמיהו הנביא לתושבי יהודה שגלו לבבל בגלות יהויכין. הגולים, שקיוו לשוב במהרה ליהודה ורצו להאמין שהחורבן הקרב ובא לא יתממש, קיבלו איגרת ובה הנחיות ברורות כיצד עליהם לנהוג בגלות עד שיעלו שוב לארץ לבנות את בית המקדש השני (כט, א–י):

ואלה דברי הספר אשר שלח ירמיה הנביא מירושלם אל יתר זקני הגולה ואל הכהנים ואל הנביאים ואל כל             העם אשר גלה נבוכדנאצר מירושלם בבלה [...] כה אמר ה' [...] לכל הגולה אשר הגליתי מירושלם בבלה. בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין. קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה',  כי בשלומה יהיה לכם שלום. ורבו שם ואל תמעטו [...] כי כה אמר ה': כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם והקמתי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה.

ירמיהו קורא לנורמליזציה של החיים ולהמשך קיום העם בגולה, הכולל נטיעת עצי פרי, בניית בתים, נישואין והולדת ילדים. כלומר חיים שלמים ומלאים.

ומה על ירושלים? ירמיהו מציין גם מהו היחס הראוי לירושלים בתקופה זו: "ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום".[1] זיכרון ירושלים ותפילה לשלומה חייבים ללוות את ההתבססות בגלות.

משמעות הציוויים המנוגדים ששלח ירמיהו באיגרתו היא שהמשך החיים הנורמליים איננו מהווה ניתוק התודעה מירושלים, אלא להפך. תפילה ודרישה של ירושלים בגלות מראה את הכיוון שאליו חותרת הבנייה – הכול לקראת הגאולה. המשך החיים הוא שלב הכרחי בבניית העם והתחזקותו כדי שיוכל לשוב לארצו כשייגאל. "ורבו שם ואל תמעטו [...] כי כה אמר ה': כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם והקמתי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה".

שנים מאוחר יותר, לאחר חורבן הבית, נכתב מזמור קלז בתהלים. אף הוא מתעד את התמודדותם של גולי בבל עם הקונפליקט שבין האבל וזיכרון ירושלים ובין הנורמליזציה והמשך החיים בגלות.

בפסוקים הראשונים של המזמור (א–ד), מתארים הגולים את ההלם הראשוני והאבל העמוק בהגיעם לבבל:

על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו. כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה: שירו לנו משיר ציון. איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר.

הבכי והאבל הספונטניים והטבעיים שולטים בכול. בקשתם המתעללת של שוביהם ל"דברי שיר" וכן ל"שמחה" מתקבלת על ידי הגולים בשאט נפש, בשאלה רטורית כואבת השוללת אותם על הסף.

בשני הפסוקים הבאים (ה–ו) נשבע היהודי בגולה, בלשון יחיד, שבועה משולשת מדורגת שבה הוא מתחייב לא לשכוח את ירושלים, לזכור אותה ואף להעלותה על ראש שמחתו. "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי".

לצורך תיקוף השבועה מצמיד המשורר עונשים מדורגים שיבואו עליו אם חלילה לא ישמרוה: שיתוק יד ימינו, "תשכח ימיני", ואף איבוד יכולת הדיבור, "תדבק לשוני לחכי".

סגנון השבועה החזקה הזאת ותוכנה מעלה תמיהה קשה לאור הבכי והאבל המתוארים בפסוקים הראשונים. מי שבוכה כל כך, כואב ואבל, הדוחה באופן טבעי וגורף כל ביטוי של שיר ושמחה, מדוע צריך להישבע שלא ישכח את ירושלים? הלוא כל התנהגותו אומרת "אני זוכר"! זאת ועוד, מי שדחה בשאט נפש את השמחה מניין הגיעה שמחתו הפרטית, "שמחתי", בפסוק ו'?

הרב אלחנן סמט, בספרו "עיונים בספר תהילים",^[2] מסביר שהתשובה לכך טמונה בהבדלי הזמנים שאליהם מתייחסים הפסוקים השונים:

בעת כתיבת המזמור, הגולים כבר מצויים בתהליך של התבססות בלתי נמנעת והסתגלות לגולה. כדברי ירמיהו מתרחשות בנייה ושמחות אישיות כדוגמת נישואין ולידת ילדים ("שמחתי"). את מפגשם הראשון עם בבל, הם מתארים בלשון עבר: "שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון [...]". בזמן כתיבת המזמור הגולים הפנימו את ציווי ירמיהו לנורמליזציה הבלתי נמנעת של החיים ודווקא משום כך, כהתמודדות עם השגרה, נובעת השבועה החזקה שקללה בצידה בלשון עתיד. מתוך המודעות לסכנת השכחה שבשטף החיים השגרתיים, מתוך הרצון והמאמץ לזכור ולא לשכוח את ירושלים ואף להעלות אותה על "ראש שמחתי" נאמרת השבועה המשולשת בעוצמה רבה.

בסידור התפילה שלנו מצוי מזמור קלז לפני ברכת המזון בימי חול בימים שבהם אומרים תחנון, בעוד שבשבתות, בימים טובים ובסעודות מצווה נוהגים לומר את מזמור קכו, "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון". את הליבה של מזמור קלז, השבועה על זיכרון ירושלים, מעלים כל חתן וכלה בישראל על ראש שמחתם, בחופה, ברוב עם, מתוך אמונה שזהו שלב הכרחי לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.

 

[2] הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד 2012, עמ' 503–504. וראו שם בהרחבה עיון מאלף על המזמור.