עיונים בסידור התפילה-פוקח עורים

דפי מאורות (5771-21)
"חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום" (תניא, מנחות מג ע"ב). הטור כתב בשם הגאונים כי דוד המלך תיקן ברכה זאת על כי היו מתים בכל יום מאה אנשים מישראל ולא היו יודעים על מה. עמד ברוח קדשו והבין, ותיקן מאה ברכות ונעצרה המגפה. לזה אמר דוד: "נאום הגבר הוקם על" (שמואל ב כג, א). "על" בגימטרייה "מאה". 
 
 
 
חמש עשרה ברכות השחר מצטרפים לכלל מאה הברכות שיש לאומרם בכל יום. בגמרא נסדרו כל ברכות השחר איש על מקומו. כיצד? כשנעור משנתו לעמוד ממיטתו יאמר "אלהי נשמה [...] המחזיר נשמות". לפי התלמוד צריכים לומר את כל אחת מברכות השחר (ברכות ס ע"ב) בשעת המעשה הנוגע לה: היקיצה, הקימה, לבישת הבגדים וכיוצא בזה. אך נחלקו באשר לזמן אמירת ברכות השחר. הנימוק לשינוי זמן אמירתן ומקומן הייתה, כי בעת היקיצה, כשפוקח עיניו, אין ידי האדם טהורות ואינו יכול לומר את ברכת פוקח עיוורים עם שם ומלכות. כמו כן, היו בתקופה זו של הגאונים אנשים רבים שלא ידעו את הנוסח המדויק של ברכות אלו בעל פה, ולכן יכולים היו לצאת לידי חובה רק בבית הכנסת עת ענו "אמן" אחרי כל אחת מהברכות שנאמרה בקול.
בתקופה מאוחרת יותר המליץ השל"ה הקדוש בסידורו שיברכו את הברכות הראשונות מפוקח עיוורים כבר בבית ולרבות ברכות התורה, במיוחד אם משכימים כדי ללמוד, ואת שאר ברכות השחר מ"יהי רצון" ימשיכו לומר רק בבית הכנסת.
סדר הברכות כאמור השתנה במשך השנים; בגמרא מצויה ברכת "פוקח עורים" לאחר ברכת "הנותן לשכוי". ברמב"ם (הלכות תפילה, פרק שביעי), ברכת "פוקח עורים" מצויה כברכה רביעית לאחר "עוטר ישראל בתפארה". בסידורי התפילה בני ימינו, לפי נוסח אשכנז: ברכת פוקח עיוורים היא הברכה הראשונה  לאחר "שלא עשני אישה", וסדר הברכות הוא: שלא עשני גוי/גויה, שלא עשני עבד/שפחה, שלא עשני אשה/שעשני כרצונו, אחרי זה באות הברכות פוקח עורים, וכו'. לפי נוסח עדות המזרח הסדר הוא: פוקח עורים, מתיר אסורים, זוקף כפופים, מלביש ערומים, הנותן ליעף כוח, רוקע הארץ על המים, המכין מצעדי גבר, שעשה לי כל צרכי, אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארה, שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אישה, המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי.
הרעיון המשותף של כל הברכות האלו הוא להודות לשם יתברך על כל טובה משעת היקיצה עד הקימה וההליכה  בכל יום ויום. הטעם לברכות אלו הוא מפני שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. כל ברכות השחר הן הנאה לאדם, ועיקר הנאת האדם הוא בשעה שאדם עושה כל חפציו.
 למה הברכות מנוסחות בצורה כללית ולא בצורה פרטית? הרב מונק, בפירושו לסידור התפילה, כותב כי חז"ל ניסחו בצורה כללית ולא פרטית כדי לאפשר לכל אדם לומר את הברכות האלה, מאחר שהברכה היא הודיה כללית לגמולו הטוב של הבורא.
כל הברכות מנוסחות בלשון הווה משום שהקב"ה פועל בכל עת ובכל רגע, ולא כאומן בשר ודם, להבדיל, שלאחר שמסיים את מלאכתו סרה השגחתו ממנה.  הקב"ה לא מסיר את השגחתו בכל עת ובכל רגע.
הפשט של ברכת פוקח עיוורים היא כפשוטו ההודאה לקב"ה על שהחזיר לנו את יכולת הראייה, אך ברובד רוחני מהות הברכה היא הודיה על יכולת הראייה השכלית ועל יכולת ההתבוננות לראות את מעשי ה' בכל הבריאה.
לאדם יכולה להיות ראייה גשמית מושלמת, אולם הוא אינו מסוגל לראות ברוחניות כלל. נעלמים מעיניו חסדי ה' והשגחתו הפרטית על ברואיו. מבחינה מסוימת הוא נמצא באפלה רוחנית לראות את העולם שסביבו, וכיצד ניכרת בו בכל פינה חותמת יוצרו.
הרב יששכר יעקובסון מסביר על פי בעל "אבודרהם":
כשמעביר ידיו על עיניו מברך "פוקח עורים". ואף על פי שאינו עוור ממש, קיימת לשון פקיחה.  כמו שנאמר "ונפקחו עיניכם" (בראשית ג, ה), אע"פ שלא היו עורים היו סתומים מן הדעת. דהיינו, בזמן השינה איננו מצויים בדעתנו, ובפקיחת העיניים אנו חוזרים למציאות וחושבים בדעה צלולה. 
יש אומרים שסומא לא מברך פוקח עיוורים (מגן אברהם, סעיף קטן יד), אך לא נהגו כן, מכיוון שברכות אלו הן שבח והודיה לגדלות הבורא. זהו תנאי מוקדם שכל תפילה תיענה. כמו שנאמר "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל" (ברכות לב ע"א).  לכן גם העיוור, אף שאינו מסוגל לראות, מחויב לומר ביקיצתו "ברוך [...] פוקח עורים". כך בחרו חז"ל בנוסח המביע את העיקרון היסודי, כדי לקשור את תודת ההנאה הפרטית בהודיה הכללית, הכוללת גם את מי שאינו נהנה דווקא באותה שעה מאותו חסד.
 
ד"ר אבי'ה גוטמן
ראש מסלול לחינוך מיוחד
 
 
 
 
 



 

 

מחבר:
גוטמן, ד"ר אביה
דוא"ל:
guttman@macam.ac.il