דף הבית > עיונים בסידור התפילה - פטום הקטורת

עיונים בסידור התפילה - פטום הקטורת

דפי מאורות (5773-41)
בעקבות הריח האבוד
 

הגמרא (יומא לט, ב) מתארת את ירושלים וסביבותיה אפופות תמידית בריחה המשכר של הקטורת, ריח המורכב מתערובת מיוחדת ומדויקת. חוש הריח הוא הרוחני מכל החושים והוא מזהה במציאות איכויות עדינות שאינן נתפסות בכוחות הנפש הרגילים.

 
 
​
חז"ל אמרו עליו שהוא החוש היחידי ש"הנשמה נהנית ממנו" (ברכות מג), ושלא נפגם בחטא אדם הראשון. למעשה, הנביא מספר כי המשיח שיבוא באחרית הימים ידון את הבריות לפי חוש הריח בלבד: "וַהֲרִיחוֹ ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למִשמע אָזניו יוכיח" (ישעיהו יא, ג).
בספרו הקאנוני "בעקבות הזמן האבוד" מנסה מרסל פרוסט ללכוד את זיכרון האושר הילדותי התמים, אותו זיכרון חמקמק של עיירת הולדתו, ששום עיון בתצלומיה, בשרטוטיה ובמפותיה, וגם שום דפדוף ברשומותיה – רשומות הבעלות והרכוש, הלידות והמיתות, הנישואין והגירושין, וכן הלאה – לא יועילו להעלותו. זיכרונה הרשמי, ההיסטוריה שלה – הגאוגרפית, הכלכלית, הגנאלוגית – לא יועילו ללכידת מהותה. מה אותה מהות אשר אליה פרוסט כל כך מתגעגע ואשר חומקת ממנו כמים האוזלים מכף יד? מה כן מעורר בפרוסט את זכרה הנשכח של אותה מהות אבודה? לא התצלומים, לא המפות, לא הרישומים ולא הסיפורים, אלא ריחן המשכר של עוגיות המדלן שזה עתה יצאו מהתנור. ריח עוגיות המדלן – שאותן נהג לאכול מדי יום א' בבית דודתו – הוא זה המצית באחת את זכר הדבר ומקים אותו כעוף החול מעפר השכחה. הדבר נוכח בזיכרונו באחת, חי ורוטט מאי פעם, במלוא שפעתו, כאילו היה כאן תמיד, כאילו לא נמחץ עד אבק תחת עולן המכביד של השנים.
מהי המהות שאותה אוצר ריח הקטורת? מהו סודה?
מרכיבי הקטורת הם מדויקים מאוד. בתורה עצמה הוזכרו רק ארבעה מרכיבים (שמות פרק ל): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ".
המשנה מוסיפה את יתר הסממנים, שבעה במספר: מור, קציעה, שיבולת נרד, כרכום, קושט, קלופה, קינמון. בגמרא מצוין כי שבעת הסממנים הנוספים היו תורה למשה מסיני. אחד המרכיבים של הקטורת היה החלבנה, סוג של צמח המעלה ריח רע במיוחד שעליו אומרת הגמרא, "א"ר שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת" (בבלי, כריתות ו ע"ב).
הרב ניסים מגירונה (מאה 14) מנסה להתמודד עם התופעה הייחודית הזו (דרשות הר"ן, א):
וזהו הענין הנרמז בחלבנה הנכנסת בסמני הקטורת, כי עם היות ריח החלבנה מצד עצמה בלתי נאותה, אפשר שיהיה לה כח לעורר ולהוציא איכויות הסמים האחרים ולעורר בשמיותם. וכן על צד המשל, אם ימצאו בכלל אחד, פרטים בעלי חיסרון מאשר יכביד עליהם הכח המעורר לנקמה בלתי משוערת, בהמצאם בתוך הכלל, יעוררו כוחותיהם למה שראוי בפעל הזה ומה שצותה בו התורה, כי הם ישערו פעלם כפי המכוון התוריי.
לחלבנה יש כוח להשפיע על יתר הסממנים להוציא לפועל את בושמם. גם בכוחות הטוב צריך לעורר את החיות הטמונה בהם ואינה באה לידי ביטוי. האיחוד וההתערות גורמים לכך שהסם הרע מוציא לפועל את האיכויות הגנוזות בנפשות. אופן הכנת הקטורת מלמד על רעיון דומה. יש לשחוק את כל מרכיבי הקטורת ולהפוך אותם לתערובת אחידה. רק אחרי שהקטורת דקה ביותר עד שאין אפשרות לזהות בין מרכיביה השונים, יכול הכוהן ליטול אותה ולהעלותה לפני ה'. תערובת זו מייצגת את כל חלקי האומה, על דרכיהם ומעשיהם השונים ללא היררכיה. בעלי הרמז דרשו את הקטורת על פי התרגום הארמי: "קטורא" = קשר. זהו תפקידה, לקשור. אפשר לומר בפשטות שהקטורת יוצרת קשר כפול: קשר של אגודה אחת, בין אדם לאדם, וקשר של אדם – אלקים.
הקטורת שבמשכן הייתה עבודה שגרתית המתרחשת פעמיים ביום (בסמוך להטבת הנרות בבוקר ולהעלאת הנרות בין הערביים). בשונה ממזבח הקרבנות הממוקם מחוץ ל"קודש", ממוקם מזבח הקטורת בתוך הקודש לפני הארון המונח ב"קודש הקודשים". מיקומו מכניס אותנו צעד פנימה אל הקודש. הקרבנות מבטאים את רצון האדם להתקרב אל ה' ואת בקשת ההתקרבות השגרתית, התמידית. לקטורת הפנימית, העדינה והמדויקת יש כוח מיוחד ובלתי שגרתי הקושר את האדם לאלוקיו במצבים חריגים. מלמדים את הכוהן להשתמש בה בכל יום במנה מדודה – מנה בבוקר ומנה לפנות ערב, אבל יש לה תפקיד נוסף בעתות חירום. אז היא שוברת את המחיצות ואת הכללים. כך, בעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים, עבודה הנעשית בתוך קודש הקדשים ומהווה את שיאו של יום, וכך באירועי קורח ועדתו, נדב ואביהו שהקטירו אש זרה, ואהרון שהקטיר קטורת ועצר את המגפה, ובעוזיהו שהקטיר כדי לעצור את הצרעת שפרחה על מצחו. מכל הדוגמאות הללו עולה בבירור שעבודת הקטורת שונה היא ומיוחדת משאר העבודות במקדש. הדיוק המופלג שבה (עד כדי השפעת גלי הקול על מבנה התערובת, "הקול יפה לבשמים") מעיד על הקִרבה המיוחדת לקב"ה שכל סטייה דקה ממנו – גם אם יש בה כוונות טובות – עלולה להפוך לעבודה זרה.
אמר רבי עקיבא: [פעם אחת] סח לי רבי ישמעאל בן לוגא: פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם [של בית אבטינס שעסקו בהכנת הקטורת] לשדה ללקט עשבים, וראיתי ששחק ובכה [מסורת הש"ס: שבכה ושחק]. אמרתי לו: מפני מה בכית? אמר לי: כבוד אבותי נזכרתי. ומפני מה שחקת? אמר לי: שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו. ומפני מה נזכרת? אמר לי: מעלה עשן כנגדי [=עשב שגורם לעשן הקטורת להתמר בזקיפות ולא להתפזר] הראהו לי! אמר לי: שבועה היא בידינו שאין מראין אותו לכל אדם.
בסיפור זה אנו פוגשים את הזיכרון האצור בריח. ניתן להבין מדוע בחרו חז"ל מכל פרשת הקרבנות דווקא בפרשיית פיטום הקטורת לאמרה בסיום התפילה. פרשת זו אמורה לעורר בנו געגוע, ודרך התעוררות חוויית הריח ושאיפה לחזרת העבודה, עם הדיוק והעדינות הכרוכות בה, להשבת האחדות הנחוצה כל כך.
 
שרה אליאש
מרצה בתואר שני בניהול וארגון מערכות חינוך
 
 

 

קבצים להורדה:
פנחס תשעג.pdf
מחבר:
אליאש, שרה