דפי מאורות (5775-41)

המהפכה שבאה עם הפיוט "לכה דודי"

עד לפני כחמש מאות שנה תפילת ערבית של ליל שבת הייתה מתחילה ב"ברכו", כמו בימי החול, ויש שהיו מוסיפים אף את "מזמור שיר ליום השבת".

הוספת הפיוטים שאנו אומרים כיום החלה בתקופת מקובלי צפת שאף נהגו לצאת לקראת השבת בִּיציאה אל חצר בתי הכנסת או אל השדות שמחוץ לעיר.

 

 

​

אחד הפיוטים הוא "לכה דודי" שחיבר רבי שלמה אלקבץ. פיוט זה נאמר ברוב בתי הכנסת בשירה ולפעמים אף בריקודים. בבואנו לדבר עליו יש לברר תחילה מי הוא הדוד שעליו נאמר לכה דודי, ומי היא הכלה שעליה נאמר לקראת כלה. בדרך כלל מקובל לומר כי הדוד הוא הקדוש ברוך הוא והכלה היא עם ישראל. לפי זה, המשמעות היא שהקדוש ברוך מזמין את עם ישראל לצאת לקראת השבת. אולם בפיוט זה ניתן גם לראות את המשל באופן שונה: השבת היא בת הזוג של כנסת ישראל, ולפי זה בפיוט לכה דודי עם ישראל הוא הדוד והשבת היא האישה, הכלה.

כך או כך, ייתכן שלמשורר אין מטרה בשיוך הדמויות לדברים מסוימים. ניתן לתת מספר פירושים ובלבד שנדע שהנושא העיקרי כאן הוא חשיבותה של השבת כמלכה או ככלה, וציפייה לגאולה הבאה באופן מסוים בשבת ותבוא באופן מלא לעתיד לבוא.

 

כאמור, הפיוט מרמז על הקשר בין דוד לכלה, אולם בעל ספר "חמדת ימים" כתב שהמקור ליציאה לקראת שבת אינו רק בדברי קבלה, אלא נמצא אף בגמרא. מסופר שם על ר' חנינא שנהג להתעטף בערבי שבתות ולומר, "בואו נצא לקראת שבת המלכה" (שבת יט, ב). החמדת ימים מביא את מנהג ירושלים, "וכן רבים פה ירושלים תבו"ב מחזיקים במנהג הקדמונים ויוצאים מחוץ לעיר אל השדה [...] ועושים סדר קבלת שבת שם". אולי זו כוונתו של ר' חנינא שנהג להתעטף בערב שבת ולומר בואו נצא לקראת שבת המלכה".

 

פרט לעובדה שהפיוט לכה דודי הוכנס כחלק מהתפילה, נראה כי הוא תפס חשיבות מיוחדת בין פיוטי התפילה. הוא אכן מושר בכל בתי הכנסת, אך ידוע ומקובל גם על מי שאינו נמנה עם יושבי בתי המדרש. מה המיוחד בו שהפך אותו לסמל ואולי להמנון של השבת? דומה כי תמצית המהפכה שהובילה דרכם של חכמי המקובלים בצפת באה לידי ביטוי בפיוט זה. צפת של המאה השש-עשרה מהווה שינוי משמעותי ביחס לקיום המצוות. לא רק חשיפת לימוד הקבלה ל"עמך", אלא ההתייחסות לקיום מצוות כאל מעשה פנימי ורוחני יותר, שיש בו גם קריאת כיוון להמונים. אמנם רק יחידים היו מסוגלים להבין את תורת הנסתר, אבל מנהגים רבים חדרו להמונים וקשרו את האנשים הפשוטים ליהדות.

לעניין זה ניתן למצוא דוגמאות רבות ובולט במיוחד האופן שבו אנחנו מציינים את ט"ו בשבט. הוא מצוין כראש השנה לאילן וכחג מימי המשנה, אולם ברור שאופיו המיוחד, כפי שאנחנו מכירים אותו, קיבל דחיפה גדולה במאה השש-עשרה, בתקופת מקובלי צפת. חכמי צפת נהגו לערוך ביום זה כעין סדר שכלל שתיית יין לבן ואדום ואכילת פֵּרות הארץ תוך תפילה וכיוון כוונות. (את תיאור הסדר הראשון ניתן למצוא בספר חמדת ימים). מדהים לראות איך מנהגים אלו, שמקורם בחכמי הנסתר, הפכו לנכסי צאן ברזל בכל קהילות הגולה וארץ ישראל.

 

כמו ט"ו בשבט ומנהגים פנימיים נוספים, קרה גם עם הפיוט לכה דודי. ראשיתו כפיוט עמוק ופנימי הבא לגלות את האהבה שבין השבת לעם ישראל או בין ה' לעם ישראל, ואחריתו במציאת מקום בכל קהילות ישראל. ייתכן שהמנוע לכך הוא הצורך שהרגישו רבים ליותר תחושת שייכות ושמחה בקיום המצוות.

 

בפיוט מיוחד זה, יחד עם המנהג לצאת אל השדה, יש דברים עמוקים וחזקים המחברים את היהודי לקיום המצוות בכל מקום או מדרגה שבה הוא נמצא.

 

הרב איתיאל בר לוי

מרצה לחינוך ומדריך פדגוגי

ומנהל האגף לתרבות תורנית

 

 

קבצים להורדה:

פנחס תשעה.pdf

מחבר:

בר לוי, הרב איתיאל

דוא"ל:

[email protected]