​

בדברים שלהלן נעסוק בשתי שאלות: (א) מתי טוב להודות לה'? (ב) מדוע טוב להודות לה'?

דומה כי תשובה לשתי השאלות ניתן למצוא במדרש הבא:

"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (תהלים קלו, א). אין לישראל ממה שישלמו להקב"ה, אלא הודיה בלבד על כל טובה שהוא עושה להם. וכן הוא אומר: "אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיהו יב, א). ואומר: "אלי אתה ואודך אלהי ארוממך" (תהלים קיח, כח) – ארוממך אודה שמך. וכן הוא אומר: "טוב להודות לה' " (תהלים צב, ב).[1]

במדרש זה יש ארבעה פסוקים הבאים ללמד כי צריך להודות לה'. לכאורה הפסוקים מביעים את אותו רעיון, ברם עיון מדוקדק בהם מגלה כי כל פסוק מוסיף תובנה נוספת ביחס לצורך להודות.

הפסוק הראשון, "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", מלמד כי צריך להודות לה' על הטובות שעשה עמנו. כפי שמסביר המלבי"ם (על אתר): "הודו, אחר שצוה על ההילול והברכה צוה על ההודאה, להודות על הטובות שקבלו ממנו שזה מצד טובו וחסדיו".

יש לציין כי עיקרון זה של הודיה מצוי ומקובל בתפיסת המוסר האנושית, לאמור שכאשר אדם מקבל טובה ממישהו עליו להכיר לו תודה.

הרב קוק זצ"ל מסביר,[2] כי אחד הכוחות החשובים ביותר בנפש האדם הוא כוח הכרת הטוב. כאשר אדם מקבל טובה ממישהו, ככל שהיא גדולה יותר וככל שהנותן נעלה יותר כך גדלה תשוקתו של המקבל להכיר לו טובה. הכרת הטוב הגדולה ביותר היא כלפי ה', המיטיב הגדול ביותר.

מהפסוק השני, "אודך ה' כי אנפת בי", למדים כי צריך להודות לה' גם בשעה שהוא כועס ("אנפת") ומעניש אותנו. הסיבה לכך שיש להודות על עונש נובעת מהאמונה שהכול מה', ולטובה, וממילא כל מה שעושה ה' זה לטובתנו, כגון למטרת חינוך או לכפרת עוון. לכן צריך להודות גם על הרע.[3] ברוח דברים אלו כותב מצודת דוד (על אתר): "כי אנפת בי – והגליתני וכפר גלותי עלי, ועתה נרצה עווני וישוב מעלי אפך, ותנחמני בהבאת הטובה".

מהפסוק השלישי, "אלי אתה ואודך אלהי ארוממך", ניתן ללמוד כי ללא קשר לטובה או לרעה שעושה ה' עמנו, יש להודות לו על כךשהוא האל שלנו, "עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ".[4] ברוח דברים אלו מסביר מצודת דוד (על אתר): "אלי אתה – הלא אתה חזקי מעולם ולזה אודך וארוממך".

מהפסוק הרביעי, "טוב להודות לה' ", ניתן ללמוד כי טוב להודות לה' גם ללא סיבה מיוחדת, אלא מפני שמידת הכרת הטוב היא מידה נעלה ביותר אשר חשוב שתשתרש בקרבנו. באמצעותה אנו כביכול "משלמים" (או מחזירים טובה) למי שעשה עמנו טובה (כפי שמובא במדרש הנ"ל). נניח למשל שמישהו קיבל מתנה ואין בכוונתו או ביכולתו להחזיר מתנה, אזי הדרך שבה יוכל להעניק תחושה טובה לנותן היא באמצעות אמירת תודה.

נוסף על כך, בכוחה של מידת הכרת הטוב להביא את האדם לידי עבודת ה' בשמחה ואף לתרום לאושרו הכללי. בהקשר לכך נביא ציטוט מתוך הרצאתו של דוד סטיינדל ראסט ב-TED, שנקראת "רוצים להיות מאושרים? היו אסירי-תודה!":

מה הקשר בין אושר להכרת תודה? רבים יאמרו שזה קל מאוד, כשאתה מאושר אתה אסיר-תודה. אבל חישבו שנית: האם אכן האנשים המאושרים הם אלה שמכירים תודה? כולנו מכירים די הרבה אנשים שיש להם כל מה שדרוש כדי להיות מאושרים, והם אינם מאושרים כי הם רוצים משהו אחר או יותר ממה שיש להם. וכולנו מכירים אנשים שעברו הרבה פורענויות, פורענויות שאנו עצמנו לא היינו רוצים לחוות, והם מאושרים עד עמקי נשמתם. הם קורנים אושר. ואנו מופתעים. מדוע זה? משום שהם אסירי-תודה. כך שלא האושר הוא שהופך אותנו לאסירי-תודה, הכרת התודה היא שעושה אותנו למאושרים".

 

---