עיונים בסידור התפילה - פרשת תרומת הדשן

מזכיר לנו הרב מלמד:[1]

"נהגו ישראל לקרוא בכל בוקר לפני התפילה את פרשת התמיד. אמנם אין על כך תקנת חכמים ולכן אין אמירתה נחשבת לחובה גמורה, אך מכל מקום, כיוון שמנהג אמירת פרשת התמיד מבוסס על דברי חז"ל בתלמוד (תענית כז), ואף תקנו את זמן תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, לפיכך נהגו ישראל לומר את פרשת התמיד בכל יום עד שאמירתה נקבעה כחובה."

לכן נכון לומר בכל יום לפני התפילה את פרשת הקטורת, שאף הכנים היו מביאים את הקטורת בכל יום, ובזוהר (ויקהל ריח, ב) נשבח מאוד את האומר בכל יום. גם מי שממהר ראוי שישתדל לומר לכל הפחות את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת.

בשולחן ערוך הרב (א, ט) אחר שכתב שטוב לומר פרשיות הקרבנות, כתב:

ומכל מקום מי שיש לו לב להבין וללמוד, אין לומר אפילו פרשת הקרבנות בכל יום, אלא לפרקים די לו באמירת פרק "איזהו מקומן" [...] ואם יודע שנתחייב באיזה קרבן, כגון עולה על ביטול מצוות עשה או על הרהור הלב בלא תעשה, ותודה לארבעה הצריכים להודות, יאמר פרשת הקרבן מיד שנתחייב בו.

אבל לגבי קרבן התמיד כתב (מח, א):"נהגו כל ישראל וקבעו חובה על עצמן לקרות פרשת התמיד בכל יום [...] וטוב לומר גם פרשת הקטורת [...] ויש נוהגים לומר 'אביי הוה מסדר סדר המערכה' וכו' ו'רבון העולמים' וכו' ", ומזכיר שם מנהג שהציבור אומר רק את פרשת התמיד. כן משמע משולחן ערוך, סימן מח, שהכול אומרים פרשת התמיד, ואילו לגבי העקדה ושאר הקרבנות כתב (א, ה): "טוב לומר". ולגבי פרשת הכיור ותרומת הדשן (שמודפס בסידורי אשכנזים), ופרשת הקטורת כתב (א, ט): "יש נוהגין לומר". מכל מקום למדנו שאמירת התמיד היא חיוב לעומת שאר הקרבנות.

 

לכן יש לשאול למה חכמי אשכנז הוסיפו את פרשיות הכיור ותרומת הדשן. מצאתי מספר סיבות לכך:

 

ממשיך הרב מלמד בפניני הלכה:

למנהג אשכנז, אומרים תחילה את פרשת הכיור ותרומת הדשן, שבהן היו מתחילים הכוהנים את עבודת המקדש בכל בוקר. ועוד שעל ידי רחיצת הידיים והרגליים בכיור היו הכוהנים מיטהרים לקראת עבודתם, ויש באמירת פרשת הכיור ותכומת הדשן היטהרות לקראת התפילה.

כתוב בפרשת תרומת הדשן "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים". בטעם חילוף הבגדים נאמרו דעות שונות. בעל חובת הלבבות (שער הכניעה ו) כותב:

שיקטן בעיניו מעשהו ויתרעם על נפשו על קיצורו בענייני תורתו לפני האלוקים ולפני בני אדם ויבקש מהאלוקים עזר ואומץ ויניח הגבהות לכבוד הבורא ויעזוב הגדולה והיקר בעת שהוא עושה לאלוקים יתברך, בין לבדו – בין בתוך מקהלות בני אדם, כמו שאמר הכתוב על אהרן על גדולת מעלתו "והרים את הדשן [...] ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן" – להשפיל ולהסיר הגבהות מלבו. וכמו זה בדוד (שמואל ב ו) "ותרה את המלך דוד מפזז ומכרכר".

 

כותב הרב ש"ר הירש:

תהי נא מדי יום ביומו חובתנו לקיום המצוות כחדשה בעינינו. מצוה שקיימנוה בעבר – אין אנו פטורים מלחזור ולקיימה בכל יום ויום מתוך אותה שמחה, כאילו יום ראשון לפעולה הוא לנו זה.

"והוציא את הדשן"! שרידי עבודת יום אתמול טעונים פינוי והרחקה, כדי להתחיל עבודת היום החדש במקום מחודש ופנוי. בהסתכלות זו תתגלה לנו חשיבות האזהרה, שההתעסקות במעשה יום שעבר – הוצאת הדשן – מצוותה בבגדים שחוקים ובלויים. אין ללבוש גאות לכבוד הנעשה בעבר – הוא נדחה הצדה מפני המצווה החדשה, שכל יום נולד דורש קיומה.

 

מסביר הראי"ה קוק זצ"ל על פרשת תרומת הדשן (פירוש עולת ראי"ה):

"היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד בוקר": אע"פ שעיקר פעולת הקרבן ומטרתו העליונה והיסודית תלויה היא בזריקת הדם, יסוד הכפרה, ("כי הדם הוא בנפש יכפר") שהוא יש בו יסוד נפשי לרומם את הצד הרוחני היסודי, שבאדם ושבאומה, בכללה ובכל פרט ופרט מפרטיה [...] ערך החיות הטבעי, שהוא צריך להתעלות, המזגים והתכונות הגופניות צריכים להתעדן על ידי כוח הדבקות האלוהית הזורמת על הכלל כולו מקדושת הקרבה.

והכתוב מודיענו שזו היא העולה ממש, ככחה האצילי, בתכונת כפרת הדם שהוא הנפש, כן הוא כח הטבעי המזגי בתכונת ההעלאה של העולה על המקדה על המזבח.

 

מוסיף הראי"ה קוק:

"ואש המזבח תוקד בו": העדון הזה, של התרגשות והתכונות הגופניות המזיגות הוא מתעלה ומתקדש  במה שאנו יודעים, שזה הכוח היוקד, הכוח המעכל ומעדן את יסוד הבשרי החומרי, של מזגי כל גויה ונפש בישראל, בגוי כולו וממנו השפעתה הולכת על כל האדם וכל החי

 

       

---