עיונים בסידור התפילה - קבלת שבת: ה' מלך תגל הארץ

 

ההתגלות רבת הרושם מלווה בענן ובערפל, באש ובברקים.[1] מבחינה מקראית יש כאן דמיון להתגלות ה' בהר סיני,[2] שהייתה מלווה אף היא בענן, בערפל, באש ובברקים, "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן" (שמות יט, ט); "וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר" (שם, טז); "אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ" (שם, יח); "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר" (שם כד, יז).[3]

ההתגלות עושה רושם רב על הטבע, ולצד רגשות השמחה, "תָּגֵל הָאָרֶץ", "יִשְׂמְחוּ אִיִּים", יש גם רגשות פחד: "וַתָּחֵל הָאָרֶץ". רגשות מעורבים אלו מזכירים את הדרך שבה הציג מזמור קיד את תגובת איתני הטבע להתגלות ה' ביציאת מצרים: מצד אחד פחד ויראה, "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס", ומצד שני ריקוד ומחול, "הֶהָרִים רָקְדוּ", "חוּלִי אָרֶץ".

מה הן נסיבות ההתגלות רבת הרושם הזו ומהי מטרתה? אם נתבונן שוב בפסוקים הראשונים נמצא שלושה ביטויים המלמדים על מטרתה של ההתגלות: "ה' מָלָךְ", "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ", "וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו". התגלות מלכות ה' כרוכה בעשיית צדק ומשפט ובפגיעה בצרי ה'.

בהמשך מתאר המזמור את התגובה המעורבת של בני האדם להתגלות:

הִגִּידוּ הַשָּׁמַיִם צִדְקוֹ וְרָאוּ כָל הָעַמִּים כְּבוֹדוֹ. יֵבֹשׁוּ כָּל עֹבְדֵי פֶסֶל הַמִּתְהַלְלִים בָּאֱלִילִים הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל אֱלֹהִים. שָׁמְעָה וַתִּשְׂמַח צִיּוֹן וַתָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ ה'. כִּי אַתָּה ה' עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים (פסוקים ו–ט).

מראה כבוד ה' מעורר, מצד אחד, בושת פנים אצל עובדי האלילים, ומצד שני, שמחה וגילה בלִבן של "בְּנוֹת יְהוּדָה".[4] התגלות זו מכריעה את עולמם הפנימי של עובדי האלילים

 

כיוון שבמהלכה יתברר שאלוקי ישראל נעלה מעל האלילים ("נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים"). בעל מדרש תהלים התמודד באופן ציורי עם הקושי[5] בכתוב, "הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל אֱלֹהִים": "אותה שעה הקדוש ברוך הוא כביכול נותן ממשות לע"ז, ובאים הע"ז ומשתחוים להקב"ה" (מדרש תהלים, מזמור צז).

סופו של המזמור מבשר מהי המשמעות של ההתגלות עבור הצדיקים המכונים "אֹהֲבֵי ה' ", "חֲסִידָיו", "צַּדִּיק", "יִשְׁרֵי לֵב",  "צַדִּיקִים".  הם  יינצלו  מיד  הרשעים  ויתמלאו  אורה

ושמחה, מה שמצדיק את הקריאה לצדיקים לשנוא רע, לשמוח בה' ולהודות לו: "אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם. אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה' וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ" (פסוקים י–יב).

נחזור לשאלה מה הן נסיבות ההתגלות רבת הרושם הזו? פרשני המזמור, בעקבות מדרש תהלים, ראו בו נבואת נחמה והבטחה גדולה להתגלות מלכותו של ה' בקץ ההיסטוריה.[6] רש"י כותב בפירושו בקיצור: " 'ה' מלך'. בנוטלו המלכות מעשו ומזרעו"; ובפירושו של המאירי נכתב בדומה בראש המזמור: "זה המזמור גם כן כולו לענין הגאולה, לחזק לבות בני אדם לבל יתייאשו ממנה. ו'מלך' – עבר במקום עתיד, כי כן דרכי הנבואות תמיד; והענין, שאז תהיה לה' המלוכה (על פי עובדיה א, כא)". המאירי מזהיר אותנו לבל נלך שבי אחרי הזמן שבו נטוי הפועל "מלך". אין הכוונה לעבר, ההתגלות המתוארת במזמור עדיין לא התרחשה.

יוצא אם כך שמזמורנו הוא למעשה נבואה של דוד המלך או של אחד ממשוררי תהלים על ההתגלות הגדולה של ה' בימי הגאולה, והוא בא ללמדנו על גדלותם של מחברי המזמורים שחיברו מזמורים, "לחזק לבות בני אדם לבל יתייאשו ממנה",[7] ומילאו לבבות שבורים וכואבים באמונה גדולה בימים אחרים מלאי אורה ושמחה. אנו, שאומרים מזמור זה בתפילת קבלת השבת, נכנסים בעזרתו לעולם מלא תקווה, שבו כל החלומות כבר התגשמו, "לעולם שכולו שבת".

 

 

---