עיונים בסידור התפילה - קבלת שבת: לכו נרננה

בפסוקים א–ה ניתן להבחין בשלושה חלקים: (א) קריאה לתת כבוד לה' (פסוקים א–ב); (ב) נימוק לכך בלשון "כי" (פסוק ג); (ג) שני תקדימים היסטוריים בלשון "אשר" (פסוקים ד–ה). הקריאה למתן כבוד לה' מנומקת בעליונותו על שאר אלוהים וזו מוכחת על ידי שני תקדימים היסטוריים במהלך בריאת העולם:

 

	ה' כבורא
1. קריאה לתת כבוד לה'	(א) לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו. (ב) נקדמה פניו בתודה בזמרות נריע לו.
2. הנימוק – "כי"	(ג) כי אל גדול ה' ומלך גדול על כל אלהים.
3. שני תקדימים היסטוריים – "אשר"	(ד) אשר בידו מחקרי ארץ ותועפת הרים לו. (ה) אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו.

 

 

 

 

 

 

 

 

שלושה רכיבים אלו נשנים באותו הסדר בהמשך המזמור בפסוקים ו–יא: (א) קריאה לתת כבוד לה' (פסוק ו); 
(ב) נימוק בלשון "כי" (פסוק ז); (ג) שני תקדימים היסטוריים בלשון "אשר" (פסוקים ט, יא). אך בשונה מן המחצית הראשונה שבה מתואר ה' כבורא והעם נקרא לתת לו כבוד בשל כך, במחצית השנייה הקריאה למתן כבוד לה' מנומקת בשל הזיקה המיוחדת שלו לישראל והשגחתו עליהם:[1]

 

	ה' כמשגיח
1. קריאה לתת כבוד לה'	(ו) באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עשנו.
2. הנימוק – "כי"	(ז) כי הוא אלקינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקלו תשמעו.
3. שני תקדימים היסטוריים – "אשר"	(ח) אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר. (ט) אשר נסוני אבותיכם בחנוני גם ראו פעלי. (י) ארבעים שנה אקוט בדור ואמר עם תעי לבב הם והם לא ידעו דרכי. (יא) אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בהתאם לכך, ה' מתואר במחצית הראשונה כעושה הים (פסוק ה) ואילו במחצית השנייה ה' מוצג כ"עושנו" (פסוק ו);

במחצית הראשונה ה' מתואר בלשון אוניברסלית: "אל גדול [...] על כל אלהים" (פסוק ג) ואילו במחצית השנייה ה' נקרא בכינוי השייכות "אלקינו" המבטא קרבה יתירה לעם ישראל; במחצית הראשונה "ידו" של ה' מתייחסת לפועלו ביקום (פסוקים ד–ה) ואילו במחצית השנייה ישראל הם המתוארים כ"צאן ידו" (פסוק ז).[2]

לעומת המקומות הגאוגרפיים הכלליים הנזכרים במחצית הראשונה: ארץ, הרים, ים ויבשה, במחצית השנייה המקומות המצוינים הם מקומות ספציפיים שבהם מוביל ה' את עם ישראל: מריבה, מסה, מדבר, מנוחתי.[3]

בעוד שהמחצית הראשונה משלבת מוטיבים מבריאת העולם, במחצית השנייה שזור מוטיב הרועה: עם ישראל משול למרעה של ה', "עם מרעיתו וצאן ידו" (פסוק ז).^[4] הוא נאשם בכך שהפך "מעם מרעיתו" ל"עם תועי לבב" (פסוק י), כצאן תעה[5] ונענש בכך שלא יגיע למקום מנוחה, "אם יבאון אל מנוחתי" (פס' יא). זאת בניגוד לתיאור האופטימלי במזמור כג, ב שבו הרועה מנהל את מקנהו, "על מימנחות".

המילית "אשר", המוכפלת בכל מחצית, פורטת ומפארת בתחילה (פסוקים ד–ה) את מעשי ה' בתקופת הבריאה ומנמקת בכך את הקריאה להריע ולהודות לו. בניגוד לכך, במחצית השנייה המילית "אשר" (פסוקים ט, יא) פורטת את היחסים השליליים בין העם לאלוקיו בתקופת הנדודים במדבר: מסה ומריבה וחטא המרגלים. בכך נוצר ניגוד בין מעשי ה' ובין חוסר הכרתו של העם בגודל מעשיו.[6]

במחצית הראשונה מתואר שלטונו של ה' ביבשה ובים במסגרת בריאת העולם ואילו במחצית השנייה נזכר פועל ה' בפרשת מסה ומריבה (שמות יז, א–ז) שבה הפך ה' יבשה לים בתקופת הנדודים במדבר. תיאורים אלו יוצרים ניגוד מוסרי: על אף שהעם חזה במו עיניו בפועל ה' מעין בריאה חדשה – לא נשמעו לו.

הניגודים התוכניים והלשוניים במזמור מדגישים את חטאם של דור המדבר ובכך מעודדים את השומעים שלא לשוב למעשי אבותם. הקריאה להימנע מלשוב על חטאי דור המדבר מנוסחת אף היא במלים חוזרות היוצרות ביניהן ניגוד: כנגד חטאי דור המדבר "כיום מסה במדבר" (פסוק ח) מנוסחת הדרישה, "היום אם בקלו תשמעו" (פסוק ז), וכנגד עונשו של דור המדבר שלא זכה לבא לארץ ולבית ה', "אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי" (פסוק יא) מופנית הקריאה למתכנסים בבית ה' "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' " (פסוק ו).[7]