עיונים בסידור התפילה - קבלת שבת: מזמור לדוד, הבו לה'

 

"יציאה" זו התפתחה אצל מקובלי צפת לכדי "קבלת שבת" ובה שישה פרקי תהלים, כמספר ששת ימי המעשה (הרב מונק, תשנ"ד).[1] פרקים אלו מתחילים ב"לכו נרננה", מורכבים מחמישה פרקי תהלים רצופים (צה–צט) ומסתיימים בפרק אחר (כט), "מזמור לדוד, הבו לה' בני אלים", הוא מושא עיוננו. מזמור זה, הנאמר בקבלת שבת לפני "לכה דודי"[2] ייחודי בהיותו נאמר בעמידה (מקו"ח השלם קיב, ו), ובכך שאין הוא המשך רצף הפרקים שנאמרו תחילה. הבית יוסף (רס"א) מלמד כי באמירתו היו מקבלים עליהם את השבת.

 

המזמור פותח בשני פסוקים הפונים לבני אלים בקריאה להשתחוות לה' ולתת לו כבוד ועוז. מצודת דוד מבאר שבני אלים אלו המלאכים, ומכאן שנוכח גדלותו של הקב"ה אפילו הם נקראים להלל. לעומתו, רש"ר הירש רואה בזה פנייה לבני אדם שהם "בני חיל", הנתבעים לגלות ענווה והכרה בעצמתו של ה' יתברך, כעולה מהמשך המזמור.

מכאן ללב המזמור שבו יש שבעה פסוקים ובהם שבע הופעות של המילה "קול". חז"ל מלמדים (ברכות כט) כי כנגד שבע אזכרות של המילה קול בפרקנו נקבעו שבע ברכות בתפילת שמונה עשרה של שבת.[3] פסוקים אלו מהווים "קול קורא" לכל אחד מאִתנו לראות את גדלותו ואת עצמתו של הקב"ה בכל מרחבי היקום. בתיאורי עצמתו של הקב"ה מופיעות קביעות חשובות, ביניהן:

א.    גדלותו והודו של הקב"ה מתגלה בהופעת "קול ה' על המים". הופעת קולו בהקשר למים רומזת להופעת ה' בבריאת העולם (רש"ר הירש) או בקריעת ים סוף (רש"י), וכן בגשמי יום-יום (אבן עזרא).

ב.    קולו של ה' מופיע "בכח" וגם "בהדר" אף על הרים מיוערים. בכוחו לשבר את החזקים שבארזים, הם ארזי הלבנון, ולהרקיד כמו עגל הרים רבי עצמה כהר הלבנון וכהר החרמון, הוא שריון (דברים ג, ט).

ג.     גדלותו והודו של הקב"ה מתגלה בהופעת "קול ה' " כ"חוצב להבות אש".

ד.    גדלותו והודו של הקב"ה מתגלה אף במדברות שאותם הוא ירעיד ("קול ה' יחיל מדבר"), כולל את "מדבר קדש" הגדול והרחב (מצודת דוד).

ה.    אף בעלי חיים כאילות מכירים בקולו ובהודו ("קול ה' יחולל אילות"). בצד ההקשבה של בעלי החיים אף הצומח "שומע" את קול ה' ("ויחשוף יערות").

מרצף הפסוקים עולה ההבנה כי היקום כולו מודע וירא מפני קולו של ה'. לאחר מכן, המזמור מפנה לפתע את מבטנו למקדש, באמרו, "בהיכלו כולו אומר כבוד". הדברים ניתנים להבנה כפולה: או שכל הבאים למקדש יראו בו את כבודו של הקב"ה (מצודת דוד) או שכל הבאים יבטאו בו את יראתם לקב"ה (דעת מקרא). כמו הבריאה כולה, אף עַם ישראל יודע להתכנס בהיכל קודשו ולהביע את גדלותו של ה' יתברך.

 

הנה, היקום כולו מכיר בגדלותו ובהדרו של הקב"ה, החל מהמלאכים והמשך במים ובאש, בהרים ובמדברות, בחי ובצומח. ואנחנו?

עִם תודעה זו מתכוננים אנו לקבל את השבת. הקשבה פנימית לתוכנם של מזמורי קבלת שבת מכינה אותנו לקבלת מלכותו יתברך ולאמירת שמונה עשרה, שמבנהו נשען על המזמור שלנו. מכאן לשני הפסוקים האחרונים המהווים סיום למזמור ולהכנות שלנו לפני לכה דודי. עלינו להפנים את גדלותו האין-סופית של ה' המסוגל לשבת בדין ולהחליט על המבול ("ה' למבול ישב"). תודעה זו היא שתביא ליחסו הייחודי כלפינו בעת שיישב בדין ויחליט כי, "ה' עז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".[4]

סוף דבר, מזמור זה, המזכיר לנו את הודו ואת גדלותו של הקב"ה (דבר המבוטא גם במנגינה שבה נהוג לשיר אותו בקהילות רבות)[5]יכול וצריך:

לעורר בנו את רגש ההשתעבדות המלאה לקול ה' המדבר אלינו ואודותינו [...] בהביאו לידי הכרתנו ובהמחישו לפנינו את הדרת הכוח והאימה הגוברים על הכול [...] אולם לעמו המציית לתורה ינחיל ה' כבוד ועוז. לא בקול אימים כי בברכת השלום (רש"ר הירש).

 

 

---