עיונים בסידור התפילה - קדושה דסדרא

דפי מאורות (5773-24)
"קדושה דסדרא" הוא קטע התפילה הפותח בפסוק "ובא לציון" וכולל את אמירת פסוקי "קדוש קדוש קדוש", "ברוך כבוד ה' ממקומו" ו"ה' ימלוך לעולם ועד" עם תרגומם לארמית.
 
 
הפליגו חכמים בשבחה של הקדושה דסדרא ואמר רשב"ג משום ר' יהושע:
מיום שחרב בהמ"ק אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו. אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר (דברים כח): "בבקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בקר".
ומקשה הגמרא: אם כן על מה העולם עומד? ועונה: "אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא"[1].
מסביר רש"י, שם, כי יש באמירתה  גם לימוד תורה וגם קדושת ה'. "שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט". שהרי מדובר במקרא ובתרגום בדגש על "כל ישראל" משום שאלו דברים השווים לכל נפש ולא דורשים מאמץ לימודי מיוחד. טעם זה לקדושה דסדרא מתרחב על פי האבודרהם[2] שכתב כי תקנוה מפני עמי הארץ המאחרים לתפילה. כלומר נתקנה עבור אלו הזקוקים לתרגום וזקוקים גם למיקומה של הקדושה בסוף התפילה.
לעומת זאת יש אומרים[3] ש"תקנו לאומרה בשעה שגזרו על ישראל שלא לומר קדושה, והיו השוטרים שומרים על המניינים עד אחר חזרת הש"ץ, ואחר שהלכו נהגו לומר 'קדושה דסדרא' וגם אחר ביטול הגזרה לא נתבטל מנהג אמירתה". לפי דעה זו, בשעת גזֵרה משיב עם ישראל את הקדושות האבודות – קדושת העמידה וקדושת יוצר ומכריע בקרב רוחני המתרחש בתוך כותלי בית הכנסת, בכך שאומר כנגדן קדושה פעמיים: בלשון הקודש ובלשון התרגום. מיקומה של הקדושה דסדרא ברצף התפילה הוא מפתח לקידוש ה' על אף הגזרה.
על פי הסוד ראויה להיות קדושה במיקום זה בתפילה. כאן מתרחש המעבר מ"עולם האצילות" אל "עולם המעשה" שעניינו מעבר מעבודה שבלב לעבודה בחיים[4] והכנת כלים להמשכת השפע למטה. הרב קוק זצ"ל מתאר תפילה זו, כרושם גלוי שנשאר מהתפילה על עולם המעשה[5], בדומה לאסרו חג שמותיר את רישומו של החג ומהווה מעבר מהחג אל ימות החול.
בעל ה"בן איש חי"[6] קושר זאת לשמה של התפילה: "דסידרא" פירוש שנתקנה על פי סדר העולמות ואומרים אותה כסדרן של עולמות. "ונתקנה כאן מפני כי כאן היא סוד ירידת המלכות בבריאה בהיכל ק"ק, ולכן אומרים עתה קדוש וברוך וימלוך לעולם ועד, כדי להמשיך שפע הקדושה".
בהתייחסו להופעתה של תפילה זו בעולם הוא חושף את תפיסתו על דרך התהוות תפילתן של ישראל: "קדושה דסדרא היא תקנה חדשה שלא נתקנה מאנשי כנסת הגדולה עם קדושת יוצר וקדושת העמידה" ומה שלא תיקנו אותה אנשי כנסת הגדולה מעיקרא מפנישעדיין לא היה הזמן הראוי ומתוקן לתיקון זה, וכאשר הגיע הזמן הראוי לכך סבב הקב"ה סיבה הנזכרת (גזרת איסור אמירת קדושה) שבעבורה תיקנו קדושה זו כאן. לכן לא ביטלוה אחר כך אף על פי שבטלה הסיבה, כי ראו חז"ל ברוח קודשם שבאמת ראוי להיות כאן קדושה על פי הסוד. דבריו מייצגים תפיסה כי התפילה מדויקת להפליא בהתאמתה לסדר העליון ויש כוונה עליונה כי מאורעות הזמן, מבלי לגרוע מחשיבותם, מכוננים אותה להביאה אל שלמותה זו.
גם המהר"ל מתאר את הקדושה דסדרא כ"המשכה", כתפילה המחברת בין העולם הזה והעולם העליון ודרכה יורדת הברכה לעולם. המהר"ל פותח לנו פתח להבנת החשיבות הרבה שייחסו חז"ל לאמירתה:
ואלו שני דברים [שעליהם עומד העולם] ביחד הם סדרים לעולם הזה. כי ע"י קדושה יש לעולם הזה דבקות בעולם העליון, שהוא קדוש. ומפני כך הוא מקבל הברכה מן עולם העליון, שהוא יתברך מבורך לעלם עלמי עלמיא. וכאשר בית המקדש היה בעולם, היה מקבל ברכה ע"י בית המקדש, שהוא קדוש, והיה דבקות לעולם הזה בעולם הקדוש. אבל כאשר אין בית המקדש, צריך האדם אל סדר קדושה, שע"י הקדושה הזאת יש לעולם דבקות בעולם הקדוש, וע"י "אמן יהא שמיה רבה מבורך לעלם ולעלמי עלמיא" באה הברכה מעולם העליון לעולם הזה, ועל זה קאי עלמא.[7]
הנחת היסוד היא כי העולם הזה מקבל מהעולם העליון. הנחה זו אינה מתבטלת, גם לא בעת חורבן הבית אשר דרכו זרם השפע משם לכאן. כעת, אומר המהר"ל, הוא יגיע באמצעות התפילה אשר בלשונה "לעלם ולעלמי עלמיא" מעידה כי ה' יתברך מברך העולם הזה מן עולם העליון. לא זו בלבד שאמירה זו היא עדות, אלא כפל פנים יש בה: היא מעידה ומקיימת את העולם, שהרי בעת אמירתה יורד דרכה השפע לעולם והעולם תלוי בה ועומד עליה. 
על לשונה של התפילה, פסוקים ותרגומם לארמית, יש כאמור שהסבירו זאת כצורך שהתפתח לעמי ארצות. המהר"ל כותב כי הארמית היא לשון כללית ולא מיוחדת לעם מסוים ולכן היא מתאימה לתפילה שעניינה שבח לעולם העליון הכולל הכול. יש הרואים את התרגום כהכרח, כדי שהתפילה תתקבל. ר' יהונתן אייבשיץ[8] מסביר את דברי המשנה "בכל יום קללתו מרובה" כמקטרגים הרבים שיש על תפילתן של ישראל בכל יום. כדי לגרום להעלאת התפילה יש צורך לבצע "הערמה" בכך שניתנת להם אחיזה בחלק ממעשינו.
בזמן שהיה הבית קיים היו נותנים מחיצה לחיצונים בקרבנות בהעלות עשן, וכן ביום הכפור בשעיר המשתלח כדי שלא יקטרגו על ישראל, אבל לאחר חורבן, שעיקר עבודתנו הוא בתורה ובתפלה, ובמה יש ליתן להם אחיזה?
אותו עיקרון של התפתחות הקדושה דסדרא המופיע בדברי בעל ה"שבולי לקט" אל מול אומות העולם, מופיע גם כאן. שם היה צורך בתזמון נכון לאמירת הקדושה. גם כאן מתחולל מאבק אל מול כוחות חיצוניים והפעם ההערמה נעשית בלשון ארמית הקרובה ללשון הקודש, ולפי דבריו היא שורשם של המקטרגים, כשם שלשון הקודש היא שורשם של ישראל. כאשר הקדושה נאמרת בלשון הקודש ולאחר מכן בארמית, המקטרגים נאחזים בה "ומזה שקטה קטרוגם למקצת ומתפייסים". כלומר התפילה בנויה באופן המאפשר לה לעלות ולצלוח את המסכים המונעים את ישראל מלומר קדושה.
וראוי להביא את המשך דבריו שם:
וראו וחכמו כמה יש לנו להתפלל בכוונה [...] ואם כך הדבר בדברים כאלה שהם ממש לאו מעיקרי תפלה, מכל שכן בקריאת שמע וכדומה כמה עולמות בונה האומרם בכוונה.
 
 
שירלי עצמון
מרצה בהתמחות למחשבת ישראל
 



[1]  סוטה מט ע"א.
[2]  אבודרהם עמ' קכב.
[3]  שבולי הלקט מד, ב"י קלב, ב.
[4]  עולם התפילות, קפח–קצד.
[5]  מאורות הראי"ה, שבועות, עמ' קמח–קמט.
[6]  בא"ח, פרשת כי תשא, אות טז.
[7]  מהר"ל, נצח ישראל, פרק כב.
[8]  יערות דבש, חלק א, דרוש ד.
 
 

 

 

 

מחבר:
עצמון, שירלי