עיונים בסידור התפילה - קדיש דרבנן

 

במאמר קצר זה נבקש לטעון שקדיש זה הוא גם השלם יותר מבחינת תכניו. ה"קדיש דרבנן" הוא בעצם בתבנית הקדיש הרגיל ("יהא שלמא") בפתיחתו ובסיומו, אלא שבחלקו המרכזי מתווספת לה פסקה על החכמים ("רבנן") ותלמידיהם.

באחד המקומות המעטים שמזכירה הגמרא את הקדיש ומשפטו המרכזי, "יהא שמיה רבא",[1] מוזכר מה שאנו מכנים היום "קדיש דרבנן". בדברי רבא:[2]

אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו שנאמר ,בבקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בקר" [...] ואלא עלמא אמאי קא מקיים? [העולם על מה מתקיים?] א"קדושה דסידרא" וא"יהא שמיה רבא דאגדתא" שנאמר: "ארץ עפתה כמו אופל, צלמות ולא סדרים" הא יש סדרים – תופיע מאופל.

הדברים המקיימים את העולם לאחר חורבן בית המקדש הם "קדושה דסידרא" ו"יהא שמיה רבא דאגדתא", וכפי שמבאר רש"י שם:

"יהא שמיה רבה מברך" שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים, בכל שבת היו נוהגין כך ושם היו נקבצין כל העם[3] לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה, ויש כאן תורה וקידוש השם.

שילוב זה של אמירת דברי תורה יחד עם הזכרת הבורא וגדולתו מהווה את אחד הדברים המקיימים את העולם לאחר חסרונו של המקדש שסימל את שני אלה. בקודש הקודשים נמצא ארון הברית שבו לוחות הברית והתורה, יחד עם הופעת השכינה במקדש המסמלת את קידוש השם.

לפי זה, עיקר תוכנו של הקדיש הוא קידוש השם, כפי שאנו קוראים בתוכנו של החלק הראשון של הקדיש (השוו בכל הקדישים), שבו אנו מגדילים ומקדישים את שמו של האל בעולם שברא. חלק זה נחתם במשפט המרכזי, "יהא שמיה רבא מברך".

בפסקה השנייה והמרכזית בקדיש דרבנן מבורכים החכמים, תלמידיהם וכל העוסקים בתורה, בברכות רבות שנראה שמטרתן היא שבזכותן ובזכות תנאים פיזיים נוחים יוכלו להמשיך ולעסוק בתורה,[4] ללימודה וללמדה. זה אכן נראה מתאים מאוד בסיום דרשה שנאמרה בציבור בקידוש שם שמים בקהל גדול ובברכה מיוחדת ללומדי התורה ומלמדיה. דבר מעניין הוא שברכת החכמים נפתחת במילים "על ישראל" ורק אחר כך "ועל רבנן". לא ניתן לברך את החכמים ללא שנברך את כל עם ישראל תחילה. במשמעות זו החכמים מהווים את עמוד השדרה של העם ומשומרי המסורת שלו. לפיכך ניתן לומר ששלומם וטובתם של כל עם ישראל נובעים מהופעת התורה והשפעתה.[5] על כן הברכה להצלחתם היא כה חשובה.

הערת נוסח חשובה ומעניינת היא הגרסה המחודשת לקדיש זה כפי שמובאת בסידור "עולת ראיה",[6] שבה מוספת המילה "קדישא"[7]כשהקדיש נאמר בארץ ישראל, גם על הארץ, "באתרא קדישא הדין", והחידוש הוא שעוד לפני כן גם על התורה יש להוסיף ולומר, "אורייתא קדישא". הטעם העמוק לכך מובא בשם הראי"ה קוק זצ"ל שלחם תמיד על כבודה של ארץ ישראל, שכאשר מזכירים תואר קדושה על הארץ יש להזכיר תואר של קדושה גם על התורה. זהו כבודה של תורה, ואולי מדויק יותר לומר שזהו כבודה של תורת ארץ ישראל ולומדיה.[8] המקור לכך הם דבריו של הראי"ה בפרק המיוחד לתורת ארץ ישראל שבו הוא מבאר את השפעת הארץ על תלמידי החכמים שבה ועל תורתם.[9]

התרוממות הנשמה אצל תלמידי-חכמים לסקירת הכללים של כללי התורה, ושרשי האמונה והעבודה, שהם מתבארים על פי עסק קבוע ומוסכם בפנימיותה של תורה בכלל, מוכנת היא לבא בארץ ישראל דוקא".

על כן ודאי שאם מוזכרת קדושת הארץ ומעלתה הייחודית יש לציין את השפעתה על לומדי התורה שבה ועל תורתם.

כך, בקדיש זה אנו מקבלים מבט רוחני שלם ומקיף, התקדש בו שם הבורא, התקדשה התורה והתברכו ישראל וחכמיהם, שאחד הם[10]בארץ ישראל המאחדתם![11]

 

---