עיונים בסידור התפילה - קריאת התורה – שני וחמישי

דפי מאורות (5773-12)
מצינו בגמרא בשני מקומות התייחסות לקריאת התורה בימי שני וחמישי.
 
 

המקור הראשון הוא משנה במסכת מגילה: "בשני וחמישי, בשבת במנחה – קורין שלשה [...] אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן, ואין מפטירין בנביא".[1]
על משנה זו יש בירור בגמרא בעמוד שלאחר מכן מה מסמלים מספר העולים ומספר הפסוקים בקריאת שני וחמישי:
הני שלשה כנגד מי? אמר רב אסי: כנגד תורה נביאים וכתובים. רבא אמר: כנגד כהנים לוים וישראלים [...] הני עשרה כנגד מי? אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד עשרה בטלנין שבבית הכנסת, רב יוסף אמר: כנגד עשרת הדברות שנאמרו למשה בסיני ורבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם.[2]
המקור השני הוא ברייתא במסכת בבא קמא: "עשרה תקנות תיקן עזרא: שקורין במנחה בשבת, וקורין בשני ובחמישי".[3] על ברייתא זו שואלת הגמרא מיד לאחר מכן:
עזרא תיקן? והא מעיקרא הוה מיתקנא! דתניא: וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים – דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה! מעיקרא תקנו חד גברא תלתא פסוקי, אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי [...] אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי.[4]
אמנם אנו מוצאים בשני המקורות פירוט רעיוני המסביר את העיקרון שמאחורי קביעת מספר הקוראים והפסוקים, אך חשוב לציין שהסיבה העיקרית למספר היחסית מועט, הן של הפסוקים הן של הקוראים, נובע בראש ובראשונה מאופי היום שבו נקבעה הקריאה. מסביר רש"י:
ואין מוסיפין עליהן – שלא יקשה לצבור, מפני שהן ימי מלאכה, ושבת במנחה סמוך לחשיכה הוא, שהרי כל היום היו רגילין לדרוש. ואין מפטירין – משום האי טעמא גופיה.[5]
כלומר, ימי שני וחמישי הם ימי החול היחידים שבהם נקבעה קריאה בתורה ושמותרים לחלוטין במלאכה (להבדיל מראשי חודשים וחגים מחד גיסא, שיש למעט בהם במלאכה, ומשבתות ויום כיפור מאידך גיסא, שנאסרו במלאכה לגמרי), וממילא כדי שלא לגרום להפסד זמן ועבודה מעם ישראל הוחלט שהקריאה בימים אלו תהיה מצומצמת, ללא קריאת הפטרה, ושיהיה אסור להוסיף קוראים (בימינו: עולים לתורה) נוספים מעבר לשלושה שנקבעו. אפשר להוסיף אולי שנראה מהגמרא בתחילת מסכת מגילה[6] שימי שני וחמישי הם ימים מיוחדים אף בימות החול להתאספות ולמסחר והמשנה מכנה אותם "יום הכניסה".
מה שנותר לנו לברר זה, מה החידוש במה שעזרא הסופר תיקן? ראינו שיש תקנת נביאים קדומה לקרוא בתורה כדי שעם ישראל יעסוק בתורה. על גבי תקנה זו הוסיף עזרא הסופר ותיקן, שיהיו דווקא שלושה עולים, ודווקא עשרה פסוקים, וצריך להבין מה חידש עזרא בתקנתו ומה המשמעות הפנימית של המספרים הללו.
אם נבחן לעומק את הפרמטרים שנבחרו כדי לקבוע הן את מספר העולים הן את מספר הפסוקים (אף על פי שראינו שיש מחלוקת בין האמוראים לגביהם, מכל מקום אלו ואלו דברי אלוקים חיים ובמיוחד בדבר שאין מחלוקת למעשה, נראה לומר שאין מחלוקת כלל, אלא השלמה הדדית) נמצא רעיון עמוק מאד.
לגבי מספר הפסוקים אנו מוצאים שלושה מוטיבים: עשרת הדיברות, עשרת המאמרות, ועשרת הבטלנין, (הבטלנים הם אלו ש"בטלין ממלאכתן שיהו מצויין תמיד בבית הכנסת שחרית וערבית כדאמרינן במסכת ברכות כיון שבא הקב"ה בבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד הוא כועס"[7]) וכנגדם עשרה פסוקים. מכאן, שאותם עשרת הפסוקים, אותו לימוד תורה קבוע לכל עם ישראל הוא גדול מאוד בחשיבותו. הוא משול כנגד יסוד בריאת העולם, יסוד התורה, ויסוד הקשר עם הקב"ה. נמצאנו למדים שבתקנת קריאת התורה יש גם את היסוד החשוב שהמהר"ל מלמד אותנו ש"התורה היא סדר העולם"[8] ולכן מספר הפסוקים הוא כנגד בריאת העולם, וגם את היסוד של הופעת התורה על עם ישראל שזה מתן תורה. שני יסודות אלו מתחברים ללימוד שיש בכל דור ודור שיושבים תלמידי חכמים והוגים בתורה. יוצא שבקריאת התורה גנוז כוחה של התורה בבריאת העולם בבחירת ה' את עם ישראל ובהוראת דבר ה' בחיים.
בתקנת מספר העולים אנו מוצאים שני מוטיבים: מעמדות עם ישראל, ושלושת חלקי התנ"ך. גם כאן נראה שיש חידוש רעיוני עמוק: אותה קריאה כשקוראים בה שלושה אנשים, לא רק שהיא מקשרת את עם ישראל אל הקב"ה העולם והתורה, אלא אף מקשרת את עם ישראל בתוך עצמו. ומחדש לנו רב אסי יותר מזה שהקריאה מקשרת את עם ישראל עם כל חלקי תורה שבכתב, אף עם אותם החלקים שבפועל אינם נקראים באותו רגע, בסגוליותם אף הם מתקשרים לעם ישראל. יוצא שיש קשר על ידי תקנת הקריאה בין כל עם ישראל לכל התורה, כמו שכתוב "תורת ה' תמימה משיבת נפש".[9]
רמז לכך שהקריאה בתורה היא מצווה המקשרת את עם ישראל בתוכו ומתמקדת פחות באדם הפרטי, ניתן למצוא בהלכות הקריאה בתורה. בניגוד לרוב המצוות האחרות, אין חובה (אך כמובן שלכתחילה צריך לשמוע קריאה) על האדם הפרטי לשמוע קריאה בתורה. כלומר, אדם שמסיבות שונות "פספס" את הקריאה בתורה אינו צריך לחפש ולארגן לעצמו מניין אחר כדי להשלימה.
יתרה מזאת, אם אדם יודע על שני מניינים שבאחד מהם הוא ישמע קריאה בתורה ובשני יתפלל במניין, ילך למניין השני. אם כן, אנו רואים שהחובה לקריאת התורה היא חובה על הציבור,   על הכלל, ומתוך כך על כל פרט ופרט, כי עניין תקנת עזרא כפי שראינו זה לחבר את עם ישראל אל העולם, אל התורה, אל עצמו ואל הקב"ה.
 
הרב יהושע שפירא
ראש ישיבת ההסדר ומכון ההוראה ברמת גן





[1]  בבלי, מגילה כא ע"א.
[2]  בבלי, מגילה כא ע"ב.
[3]  בבלי, בבא קמא פב ע"א.
[4] כנ"ל.
[5] רש"י, מגילה כא ע"א.
[6] בבלי, מגילה דף ב.
[7] רש"י, מגילה ג ע"ב.
[8] נתיבות עולם למהר"ל, נתיב התורה, פרק א, ועיין שם באורך.
[9] תהלים יט.
 
 

 

 

 

מחבר:
שפירא, הרב יהושע