עיונים בסידור התפילה - קריאת שמע – פרשה שלישית

המהר"ל מפראג (ר' יהודה לוואי בן בצלאל, 1520–1609 לספירתם) הדגיש את חשיבות קיום מצוות ציצית בספרו המאוחר נתיבות עולם (1598), באלו המילים:

ובמצוות ציצית נתן השם יתברך לאדם, שיהיה מזכך ומטהר גופו מן הפחיתות, ולכך אמר הכתוב, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' (במדבר טו, לט), כי המצוות הם על ידי מעשי הגוף, וכמו שהתבאר דבר זה אצל כי נר מצווה ותורה אור (משלי ו, כג) כי המצוות הן על ידי מעשה הגוף, ומבואר שם הדבר באריכות. וכאשר הוא רואה הציצית היוצאים מן המלבוש שהוא דומה לגוף, בזה יזכור כל המצוות. כי הציצית שנקראו בלשון ציצית מלשון ציץ השדה (ישעיה מ, ו), שנקרא כך דבר היוצא אל הפועל מן האדמה, ומורה המצווה הזאת, שיש לאדם שהוא אדמה יציאה אל הפועל. ולפיכך, כאשר יראה הציצית שהם יוצאים מן הבגד, בזה יזכור שיהיה יוצא אל הפועל על ידי המצוות.[1]

המהר"ל מונה בדבריו שלושה טעמים לקיום מצוות ציצית:

א.      שהאדם יזכך ויטהר את גופו מן הפחיתות באמצעות ההסתכלות בציצית וההיזכרות במצוות האלוהיות;

ב.      הציצית היא תזכורת לאדם כי אף על פי שהוא עפר מן האדמה ועתיד לשוב אליה, הוא עשוי להתעלות ולהשכיל מעל ומעבר מכפי שעשוי לדמות לעצמו;

ג.       קיום המצוות הוא תכלית האדם עלי אדמות ובזכות קיומן הלכה למעשה הוא מוציא אותן מן הכוח אל הפועל, כעין אדמה שנחרשה, עובדה ונזרעה וכעת עושה פרי.

כאשר מתבוננים על שלושת הטעמים העולים מדברי המהר"ל ניתן להבין כי מדובר למעשה בחוט משולש ומאוחד שלא במהרה יינתק (על פי קהלת ד, יב), כלומר פרי של תהליך השתלמות אחד מביא את האדם לכדי תכליתו ושלמותו כפי האפשר במין האדם.

ראוי לציין שהמהר"ל אכן מדגיש כלשון התורה שהציצית מזכירה לאדם את קיומן של המצוות כולן: מצוות שבין אדם למקום וגם מצוות שבין אדם לחברו. לדעתי ניתן למצוא זאת בדברי המהר"ל על ידי המשלת האדם לאדמה שתכליתה יציאה אל הפועל, קרי לתת את תנובתה. תנובת האדמה מפרנסת ברצון ה' את כל באי עולם, מחיה ומזינה אותם. כמוה צריכים להיות מקיימי המצוות, הולכים ומתגברים בתודעה שלפיה המצוות אינן אלא אמצעי כדי להביאם לידי התכלית של נשיאת חן וחסד טוב בעיני אלוקים ואדם. על האדם להיות כאדמה שנחרשה, נזרעה וידעה לקלוט את מי הגשמים ולהצמיח תנובה. זוהי דרך המובילה גם לאחריות חברתית ולרגישות חברתית, באשר האדם אינו רואה בתכליתו דווקא את הגמול האלוהי על המצוות, אלא את ההטבה שהוא עתיד להיטיב עם סובביו ועם הברואים כולם. הוא הולך ומכשיר את עצמו בעבודת ה' ותורתו להיות כארץ זבת חלב ודבש בפני באי עולם. אדם כזה לא יסתפק רק בהתקנת שדהו, אלא יראה כנדבך מרכזי בתנובה שהוא מצמיח את הכשרתם של סובביו ואת קידומם במעלות עשיית הטוב והכרת הטוב.

מצוות ציצית היא חובת גוברין יהודאין ואינה מוטלת על נשים, שכן היא בבחינת מצוות עשה שהזמן גרמא, וזמנה רק ביום. ובכן, כיצד רעיון ההשתלמות, התכלית והיציאה אל הפועל המגולם במצוות הציצית קשור לעולמן של נשים יהודיות?

ר' יוסף חיים ("הבן איש חי" 1834–1909) מבגדד הביא בין דרשותיו את הרעיון הבא, מתוך שער מאמרי רשב"י לר' חיים ויטאל (1543–1620), תלמיד האר"י (ר' יצחק לוריא, 1534–1572). לדעת הבן איש חי איש ואשתו על פני האדמה הם בבחינת אדם ארצי כנגד האדם העליון שנברא זכר ונקבה (דו פרצופין). אלא שנתארעה בו נסירה ברצון ה' ומאז הופרדו זכר ונקבה. אף על פי כן הם עדיין מהווים שלמות אחת, גם במעשה המצוות, כאשר שני המינים חייבים כאחד בכל הלאווין שבתורה (שס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים שבגוף), וכן במקצת מצוות עשה (חלק מרמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אברים). המצוות אשר הן חובות של גברים ושל נשים כאחד על פי הבן איש חי ואליבא דהאר"י, הן באותם איברים שבהם באדם העליון אירעה נסירה והיפרדוּת בין הצד הזכרי ובין הצד הנקבי. עם זאת, נותרו גם מקצת איברים שבהם נותרו הזכר והנקבה העליונים ועליהם נאמר שנבראו בצלם אלוקים, מקושרים ודבוקים אלו באלו. אותם איברים הם בבחינת מצוות עשה שהזמן גרמן והן חובת הגבר בלבד. אף על פי כן האישה משתלמת ומתעלה מקיום מצוות אלו של בעלה, שכן קיום המצוות של שניהם גם יחד הוא בבחינת אחדות אחת.[2]

הסבר זה עשוי לתת טעם שמחה גם לנשים באשר לקיומה של מצוות ציצית שלא נצטווו בה, ולהחיל גם את הרעיונות שטווה המהר"ל במצוות הציצית בעולמן. אליבא דהאר"י נשים זוכות לקבל את שפע הברכה וההשתלמות הבאה על האדם על ידי קיום מצוות ציצית בידי בעליהן. כך גם הן זוכות כדברי הראי"ה קוק (1865–1935) לגורלם של מקיימי המצוות כולן: שמחה, חוש נועם של האהבה האלוקית, גדילת הכוח הנשמתי, ולבסוף זוכים הנשים והגברים (כל איש ואשתו) לבניין שלם ולאחדות שלם בקיום המצוות. מתוך כך, באדמתם המשותפת – הפרח העליון של החיים, שהוא נועם ה', הולך, פורח ומלבב עולם ומלואו בהצלחה גדולה ובאהבה רבה.[3]

[1]מהר"ל מפראג, נתיבות עולם, מהדורת הרב חיים פרדס, תל אביב תשנ"ז, נתיב העבודה, פרק טו, עמ' רצט.