עיונים בסידור התפילה - "רוקע הארץ על המים" – מספר היבטים

דפי מאורות (5771-25)
א. מים ויבשה – שני רכיבים מרכזיים בעולם הרוח
הרב קוק זצ"ל, הוגה הדעות הענק, שעליו נסמכת כל השקפת העולם הציונית-דתית, אינו רואה בברכות השחר רק את הרובד הנראה לעין, שבו מודה המתפלל על מתנות הבריאה הקוסמולוגיות, האנושיות והלאומיות, אלא גם נוסחאות סמליות המבטאות הבנה עמוקה בסוד הקיום:
ההתפשטות של המים בתכונתם הנזילית, היא פועלת על הצד של ההרחבה שאנו צריכים לו במפעלינו החומריים והרוחניים. ולעומת זה – הצד המצמצם והמגבש של הארץ, ביבשותה ויצוקתה בתוך מוצק – הוא פועל על הצד הריכוזי שבחיינו.שניהם צריכים יחד לסמן את שלמותם של מפעלי החיים בכל צדדיהם.
 
 
 
כלומר שתי התכונות ההפוכות בעולם הטבע והרוח, תכונת הגמישות וה"נזילות", הבאה לידי ביטוי בברכה זו ב"מים", ותכונת היציבות והריכוזיות של ה"ארץ", משלימות זו את זו בהופעתן המשותפת. המים משמשים יסוד ובסיס לארץ הבנויה עליהם, ואילו הארץ פועלת כשהיא מרכזת את המים ויוצרת יובש ומוצקות.
הארץ המרוקעת על המים פועלת את שני ההפכים הללו, ששניהם הם מייסדים את בניין החיים: נטיית הנזילה וההתפשטות מצד המים, שהיא כיסוד להארץ המרוקעת עליה, ופועלת בה, ונטיית הריכוז והגבישות מצד הארץ היבשה והמוצקה.[1]
 
ב. חסד ה': חוק כלים שלובים
עם זה בולט כאן אור החסד והכוונה העליונה להעמיד את היצורים חיי היבשה – והנעלה שבהם הוא האדם – על מכונו. בהכנת הבסיס של עמדתו מעל אותו החומר הגדול, המשתרע במרחב כל כך, והמוקדם בסדר היצירה, הוא המים, שאין בהם מצד תכונתם אפשרות לקיומו. הבליטה הזאת היא נראית בהתגלותה של היבשה ותכונת ריקועה: "שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו" (ר"ה ל"א).[2]
בסיום פירושו לברכת "רוקע הארץ על המים" חוזר הרב קוק ומתבונן בה כפשוטה. הוא מבליט את חסד הבורא אשר יצר חיות ואדם הזקוקים למרחב יבשתי על מנת לחיות. אמנם חשיבות גדולה יש למים, שנבראו לפני היבשה, אך הכרחי להזיזם הצדה ולפנות מקום ליבשה שתתגלה מעליהם. הרב מכוון לאשר נאמר ביום השלישי לבריאת העולם:
ויאמר אלוקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה – ויהי כן. ויקרא אלוקים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים. וירא אלוקים כי טוב (בראשית א, ט–י).
פעולות אלה של הבורא מביאות לתיאור נרגש של המשורר בספר תהלים, המציג את דברי ה' כאילו הוא גוער במים
 
 
השובבים ומזהיר אותם שלא יעזו לחזור ולטפס על ראשי ההרים:
יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד. תהום כלבוש כסיתו – על הרים יעמדו מים. מן גערתך ינוסון, מן קול רעמך יחפזון. יעלו הרים, ירדו בקעות – אל מקום זה יסדת להם. גבול שמת בל יעבורון, בל ישובון לכסות הארץ (קד, ה–ט).
אין להתייחס בשוויון נפש לנס הפרדת המים והיבשה. אנו חייבים להבליט את גדולת הבורא ואת חסדו עם עולמו, תוך שאנו מלמדים את תופעת הנס הגדול הזה בבית הספר היסודי ומכנים אותו בשם המדעי "חוק כלים שלובים". הנטייה הקבועה של המים ליצור קו אחיד – גובה פני הים, מצילה את בעלי החיים ואת בני האדם השוכנים על פני היבשה.
 
ג. טבע ונס – חד המה
בשיחותיו על פרשת השבוע מסביר הרב צבי יהודה זצ"ל את נס המים בקריעת ים סוף:
התרגלנו למצב טבעי, והוא נהרס למשך איזה זמן. בהתחלה היה פה שטח גדול של מימיות, ועכשיו המים נתגרשו ונסתלקו וממילא הופיעה יבשה. מתוך מה? מתוך ביטול המצב הטבעי. הייתה גערה ונזיפה אלוקית בים, כדי שהמים יפסיקו להתגלגל, כדי שלא ימשיכו לזרום [...] זאת הנקודה הראשונה של הנס: ביטול ודחיית המצב הטבעי. אבל בזה הנס לא נגמר.[3]
בהמשך מצביע הרצ"י על השלבים הבאים של נס הים: "לאחר שהמים נסתלקו ממקומם, הם קבלו צורה חדשה, נעשו בריאה חדשה: 'והמים להם חומה מימינם ומשמאלם' (שמות יד, כב; כט)". המים, שקיבלו צורה של חומה, של מוצק, הם חלק מן הנס של ים סוף.
ולבסוף: "החומה הזאת, ה'נד' הזה – חוזר ומתהפך למים. "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" (שם שם, כז). אם כן, יש שלוש מדרגות: טבע–נס–טבע. פה מתגלה שבאמת הכול עניין אחד ולא שתי רשויות. אותו נס אלוקי, אותו כוח של "ה' נסי" המהרס את הטבע, מזלזל בו, דוחה אותו ויוצר טבע חדש של חומה ונד, אותו נס – הוא שמחזיר את הטבע למקומו. כשהטבע חוזר למקומו מתוך הנס, זאת מדרגה עליונה שמגלה ש"הטבע עצמו הוא עניין אלוקי".
המים בבריאה, בכל צורה שבה הם מופיעים, משקפים באופן ברור ביותר את שליטת הבורא בעולמו, ואין שום הבדל אם הדברים באים לידי ביטוי בסדר העולם הרגיל והידוע או בחריגה ממנו, המכונה בשם "נס".
 
הרבנית ד"ר יעל צהר
מרצה בהתמחות לתנ"ך
 
 
 

[1]    הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עולת ראיה, א, ירושלים תשמ"ה, עמ' עג–עד. 
[2]    לעיל הערה 1.
[3]    שיחות הרב צבי יהודה לספר שמות (ערך הרב שלמה אבינר), ירושלים תשנ"ח,
      עמ' 148–150.
 
 


 

 

מחבר:
צהר, הרבנית ד"ר יעל
דוא"ל:
ytzohar@gmail.com