דפי מאורות (5771-56)

בכל פינה ופינה מאורחות חייו יהודי זוכר את המקדש. בכל תפילה ותפילה תיקנו חכמינו את הכמיהה למקדש, לבניין השלם והנכסף. אולם האם אנו אכן מודעים לעצמת חסרונו של המקדש? האם אנו משתוקקים לבניינו? כמה מאתנו מקיצים בבוקר עם התחושה העגומה כי המקדש עדיין לא נבנה?

 

 

 

בזיכרון אנחנו טובים מאוד. לא רק שבשולחן ערוך קיים סימן שלם הנקרא "לעשות זכר למקדש" (סימן תק"ס), אלא שבמשך שלושה שבועות אנו מתאבלים וזוכרים את חסרון המקדש שנחרב כמעט לפני אלפיים שנה. על כל צעד ושעל באורחות חיינו, במרכז שמחותינו, אנו חוזרים ומזכירים את אימי החורבן. מדוע?

לזיכרון החורבן שתי מטרות: לזכור את פאר העבר ומתוך כך להיות מודעים לחיסרון; מתוך הזיכרון להתעורר אל העתיד, מתוך כיסופים וציפייה.

אולם לעתים אנו שוקעים בתחושת האבלות ואיננו מתעוררים אל העתיד המקווה. הקב"ה שולח לנו רמזים וסימנים אין ספור, אולם עינינו אטומות ואנו מתעלמים מהמסרים.

חז"ל אומרים:

בשלשה דברים עתידים [ישראל] למאוס: במלכות שמים, במלכות בית דוד, ובבניין בית המקדש [...] אמר ר' סימון בן מנסיא: אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם, עד שיחזרו ויבקשו שלשתם (מדרש שמואל יג, ד).

רש"י בביאורו לגמרא (מגילה יח, א) מבאר כי קיים סדר מסודר של חידוש מלכות ד' בעולם: "אחר ישובו לבית המקדש וביקשו הקב"ה ואת דוד מלכם". היינו הסדר הוא בניין בית המקדש ואחריו מלכות בית דוד. זהו גם הסדר בתפילת שמונה עשרה: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" ורק לאחר מכן "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". באותו אופן מבואר גם בתלמוד הירושלמי, מסכת מעשר שני: "בניין בית המקדש קודם למלכות בית דוד". לפיכך, כל זמן שבית מקדשנו אינו עומד על תלו אנו מעכבים את הופעת הישועה השלמה.

מעבר לכך, לא רבים מודעים לעובדה שמצוות בניין המקדש היא מצוות עשה מן התורה (מצוות עשה כ' בספר המצוות לרמב"ם). לתודעה הציבורית חדרו דבריו של רש"י (ראש השנה ל, א), המופיעים כאפשרות ולא כהלכה פסוקה, כי "בית המקדש דלעתיד שהוא עשוי מאליו בידי שמים". זאת למרות הביאור של רש"י במקומות אחרים כי בניין המקדש הוא בידי בשר ודם. לדוגמה: בביאורו ליחזקאל (מג, יא) הוא כותב: "ילמדו ענייני המידות מפיך שידעו לעשותם לעת קץ". אמנם הרמב"ם כותב בהלכות מלכים (יא, א) כי המשיח יבנה את המקדש, אולם יש לבאר כי זהו תנאי במשיח ולא במקדש, היינו אם לפני זמנו לא זכינו לבניין הרי שאחד מהקריטריונים המרכזיים לזהותו של המשיח האמתי היא התרוממותו המיידית לבניין הבית. יש לציין כי לשיטת הרמב"ם למצוות בניין הבית אין תנאים כלשהם והיא מוטלת עלינו בכל עת ובכל שעה.

כיצד מתקדמים למציאות של מקדש? כיצד מפנימים את נושא המקדש ומורידים אותו אל שִגרת חיינו? אומרת הגמרא: "אמר ליה רב אחא לרב נחמן בר יצחק: מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקדוש ברוך הוא" (עבודה זרה ג, ב). איך נעורר שמחה בעולמות העליונים? מתוך התעוררות לבניין. התעוררות זו צריכה להתחיל במישור התודעתי, שנחוש את עצמת הציפייה לבניין. ראשית, הבה נתחיל את הצעד הראשון בכך שכל אחד מאתנו יקבל על עצמו בלי נדר לחשוב, ולו פעם ביום, על המקדש ועל הערגה הגדולה לבניינו. אם האדם יוסיף לכך עוד לימוד של הלכה אחת מהלכות המקדש – הרי שכך נתחיל לסלול ולטוות את המסלול אל הדרת בית מקדשנו ותפארתנו.

יש לזכור שללימוד נושאי המקדש ועבודתו ערך עצום. כך כותב הרמב"ם:

ואמרו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהן הכתוב כאילו נבנה בית המקדש בימיהם, ועל כן ראוי לאדם להתעסק בדברי הקרבנות ולשאת ולתת בהן ולא יאמר הרי הן דברים שאין צורך להן בזמן הזה כמו שאומרים רוב בני האדם (פירוש המשנה בסוף מסכת מנחות).

עיסוק בנושא המקדש אינו לימוד רגיל של הוויות אביי ורבא, אלא יש בכך גם כוח פועל המעורר הן את הלבבות הן כלפי שמיא את גודל השתוקקותנו למקדש. כך כותב גם רבנו בחיי:

ודע כי הסיפור בעניין המשכן וכליו והחקירה בתכונת צורתיו ומבואיו ושיעור אורכן ורוחבן וקומתן, אעפ"י שאין בית המקדש קיים מצוה גדולה היא עד שמים יגיע שכרה (סוף פרשת ויקהל).

רד"ק, ליחזקאל מג, י כותב כי המודדים והמכינים את צורת הבית בעתיד יזכו לעשות כן לעתיד בבוא הגואל וכשיחיו המתים. קצרה היריעה מלהציע, ומקורות רבים עוד קיימים בנדון, אולם העיקרון הוא חשיבותו העצומה של הנושא.

לא באתי אלא לעורר. הבה נתחיל בדברים הפשוטים ומתוכם נזכה לעוד צעדים בונים בקידום נושא המקדש שכה נשכח מתודעתנו. בל נשכח שזהו מרכז הווייתו של עם ישראל, מרכז התפילה, הכפרה והתורה. כל עוד שהלב לוקה גם האיברים לוקים. יהי רצון שימי האבל והנשייה יהפכו לימי ששון ושמחה, ימי תחילת בניין המקדש.

 

הרב מנחם מקובר

מרצה במכללה, ראש ארגון "והראנו בבניינו"

 

 

​

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

יום כיפור.pdf

מחבר:

מקובר, הרב מנחם