עיונים בסידור התפילה - שיר המעלות

והנה, המזמור מלא אמונה ותקווה, ומרובים בו ביטויי הרגש: חלומות ושמחה, בכי ודמעה, ובעיקר המילה "רִנה"[1] שהיא מילה מנחה החוזרת במזמור שלוש פעמים.

המסר העיקרי של המזמור הוא זה: גם אם הדרך ארוכה היא וקשה, עד כדי דמעה ובכי, בסופה מצפה הישועה השלמה. באחרית הימים יהיו ידינו מלאות, ופינו יימלא שחוק ורינה.

 

הכול קשור לכלל, לעם ישראל ולתהליכים ההיסטוריים שהוא עובר – מגלות לגאולה. כאשר זוג מתחתן הוא מעלה את ירושלים על ראש שמחתו; כאשר אנו סועדים את סעודת השבת אנו מתארים עוד לפני ברכת המזון, שהיא מצווה מדאורייתא, את הגאולה השלמה. ואין זה משנה אם מדובר בחזון ובחלום על גאולה (כפי דעת חלק מהמפרשים) או בתיאור מציאותי של הגאולה בבית שני (כפירושים אחרים). אדם מישראל אינו אוכל "סתם", ובעיקר בשבת. הוא אוכל אכילה של מצווה, אכילה של גאולה.

הרב קוק מדגיש עניין זה בברכת המזון עצמה.[2] הוא מצטט את מאמר חז"ל:

אמר ר"נ, משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיוון שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך. ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש. הטוב והמיטיב ביבנה תקנוה – כנגד הרוגי ביתר (ברכות מח ע"ב).

כך כותב הרב זצ"ל:

החוט החורז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים, במה שהפרטים מוצאים את אושרם בתוך הכלל הגדול. על כן בהיות האכילה יכולה להשפיל את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, כבר הוכן לנו בה מראש, בעצת ה', הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעלות משפלות הפרט אל רוממות הכלל.

 

נוסף על האור הגדול ששיר המעלות מוליך אליו, יש להדגיש עניין נוסף: הפסוק היחיד שאיננו עוסק במצבנו וברגשותינו שלנו מדווח על תגובת הגויים.

הם עומדים מן הצד ומשתאים לנוכח המהלך ההיסטורי הגדול שהולך ומתעצם לנגד עיניהם: "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה".

מה פשר העניין? המזמור רוצה לומר שמעבר לשמחת העם והפרטים על השינוי הגדול הנפלא, יש לזהות שמחה גדולה עוד יותר: שמחת העולם כולו המתחזק באמונתו בריבונו של עולם. גלות היא חילול ה'. גאולה היא קידוש ה'.

הנביא יחזקאל אומר:

ויבוא אל הגוים אשר באו שם, ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה, ומארצו יצאו. ואחמל על שם קדשי אשר חללהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם, וידעו הגוים כי אני ה' נאם ה' אלוקים, בהקדשי בכם לעיניהם" (לו, כ–כג).

על המילים "באמר להם עם ה' אלה, ומארצו יצאו" מעיר הרב צבי יהודה זצ"ל: "הגויים מרגישים שישראל אינם נמצאים על אדמתם הטבעית, ובכך מתחלל שם השם. מוכרח לבוא תיקון".[3]

לפני שנים, כאשר לימדתי מזמור זה במכללת אורות ישראל עוד בשנותיה הראשונות בצומת סגולה שבפתח תקווה, קמה נערה כולה רועדת וסיפרה כך: כאשר הוכרזה מדינת ישראל באומות המאוחדות חיו הוריה בכפר הולנדי קטן. כמו כולם, גם הם שמעו את החדשות הטובות ברדיו, אך הם לא עמדו על גודל הבשורה, אלא רק לאחר ששכניהם הגויים נכנסו אליהם בהתרגשות הביתה והביעו את תדהמתם לשמע המהפך ההיסטורי. הם אמרו להם בפירוש: אלוקיכם אוהב אתכם ועושה לכם נסים. "הגדיל ה' לעשות עם אלה...".

 

[2] עולת ראיה, א, עמ' שסא.

[3] שיחות הרב צבי יהודה לספר בראשית, ההפטרה לפרשת ויגש, עמ' 419.