דפי מאורות (5773-34)

"לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה". בשלב ראשון מובאת עובדה שלפיה כל הארץ כולה של הקב"ה לרבות הצומח, וכן כל היצורים החיים לרבות בני האדם. הדגש בפסוק זה נועד למנוע צמצום של גילוי הקב"ה בעולם על ידי הבנה שגויה כאילו נוכחות הקב"ה היא רק על עם ישראל ורק בארץ ישראל. לכן לשון הפסוק היא מקיפה וכוללת את כל העולם כולו ואת כל הבריאה.

 

 

אחת הדרכים היעילות ביותר ליצור עיוות של דת, מוסר וערכים היא באמצעות צמצומו של אלוקים רק אליי. על ידי הדרת האל מגורמים אחרים בבריאה נוצרת אצלי לגיטימציה לפשעים הנוראים ביותר הנעשים כנגד יצירי כפיו של הקב"ה, וזאת בשם הקב"ה עצמו.

אחד הסימנים  לכך שרחמיו על כל מעשיו היא, "כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה". אלמלא רחמי שמים לא היו זוכים אותם יצורים "מודרי אלוקות" למים שהם מקור החיים והסמל לחסד.

טובו של הקב"ה חל על כולם.

בפתיחת המזמור יש למעשה אזהרה נגד גילוי יתר של מידת הגבורה שהיא מידת הצמצום וההתכנסות. לאחר שהוזהרנו נגד צמצום יתר יש לבצע איזון ולמנוע פיזור יתר.

יש סכנה בנטייה ההפוכה למידת הצמצום שבה "הכול טוב" – הקב"ה אוהב את כולם ולכן אין לפגוע באף אחד גם אם הוא פוגע בי. "עשו אהבה ולא מלחמה", "פשוט תזרמו" וכיוצא בזה.

המשך המזמור בא ללמד שלא הכל קדוש ויש מקום לצמצום במידה הנכונה ורק כך ניתן לעלות במעלות הקודש. שכמו שיש מדרג במקום מבחינת קדושה (קודש קודשים, מקדש, הר הבית, ירושלים) כך יש מדרג של קדושה בבני אדם. רק אדם קדוש ראוי לבוא אל מקום קדוש, "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו".

המזמור אומר שהקדושה לא באה בירושה ויש לפעול כדי להשיגה, "נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה".

"נקי כפיים ובר לבב" – אדם שלא רק מעשיו נקיים מעוון אלא גם מחשבת לבו. אולם לא די בכך שהוא נקי, כיוון שהכי קל להישאר נקי על ידי הימנעות מעשייה. חובה לעשות, ומי שאינו עושה, על אף שאינו חוטא, הרי הוא "נושא לשווא נפשי". הנפש שנטע אלוקים בו נישאת בגופו לשווא שהרי הוא אינו משתמש בה לטובת הבריות.

"ולא נשבע למרמה" – בא להזהיר מפני מצווה הבאה בעברה ולו בדרך של דיבור, שמי שנשבע למרמה כדי לעשות מצווה נחשב לו הדבר עוון.

"יישא ברכה מאת ה', וצדקה מאלוקי ישעו" – פסוק זה מלמד על השוני בהסתכלות שהאדם צריך לרכוש במבטו כלפי חוץ לעומת מבטו כלפי פנים. כאשר אדם מקבל ברכה הדבר נועד כדי שיישא את הברכה מאת ה' אל יתר הבריות, אך כאשר אין הוא נושא את הברכה ושומר אותה אצלו, עליו לזכור שכל מה שקיבל מאת הקב"ה הוא בגדר צדקה שהגיע אליו לפנים משורת הדין. לכן גם בחלקו הראשון של הפסוק מוזכר שם ה' שהוא פן החסד, ואילו בחלקו השני של הפסוק מוזכר שם אלוקים שהוא פן הגבורה שמזהיר את האדם שמצבו הטוב היום הוא בגלל תשועה שעשה לו האל ומלכתחילה מצבו היה עלול להיות בכי רע.

"זה דור דורשיו, מבקשי פניך, יעקב סלה" – אדם אינו יכול לעלות לבדו בהר, אלא עליו למשוך אחריו את כל הדור. אין "מבקש פנים" יחיד, אלא רק מבקשי פנים הבאים מאוחדים בקבוצה כאשר האחד תומך ברעהו. זה האזכור של יעקב אבינו שהוא בכיר האבות המשלב את מידת החסד (כלפי האחר) עם מידת הגבורה (כלפי עצמי) ויוצר את התפארת.

"שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד" – באדם יש שלוש דרגות: מוח (שכל), לב (רגש), וכליות (יצר). כאשר הוא פועל בסדר זה הרי הוא מל"ך, אך כאשר הוא פועל הפוך מסדר זה הרי שהוא כל"ם.

כאשר השערים (החושים והכוחות) של האדם פועלים דרך המוח הרי שהוא מעלה לא רק את עצמו, אלא משפיעים ומנשאים את הפתחים (גילוי הכוחות) של כל העולם. או אז יש גילוי של מל"ך וזוהי הדרך המביאה כבוד לבריות כולן.

"מי זה מלך הכבוד? ה' עזוז וגיבור, ה' גיבור מלחמה" – כאן הפסוק משלים את מתווה הדרך לעבודת ה' שלפיו השגת כבוד כנ"ל היא הדבקות במידותיו של הקב"ה.

הפסוק מזכיר לנו גם שבסופו של דבר מדובר במלחמה נגד היצר והרוצה לדבוק בקב"ה צריך לדבוק במידותיו, אך לא לשכוח שגבורה זו חייבת לבוא מתוך עזוז ושמחה ולא מתוך כעס ועצבות.

"שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד? ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה" – הכפילות נועדה למנוע ייאוש למי שנכשל שוב ושוב בהשגת מטרתו. המזמור קורא לקום ולנסות שוב. הפסוק מציין שגם לקב"ה יש צבאות רבים כדי שיוכל להפעיל את השפעתו באופנים שונים. אדם צריך ללמוד מכך שגם לו יש כוחות שונים ולעתים צריך להפעילם בדרכים שונות בהתאם לנסיבות, ואם נכשל בעבר אין זה אומר שאין בכוחו להצליח בעתיד על ידי הפעלת כוחות אחרים הטמונים בו ובאופן שונה ממה שהכיר וניסה עד כה.

 

חן גלון קליין

מרצה בהתמחות לתקשורת

 

 

 

קבצים להורדה:

במדבר תשעג.pdf

מחבר:

קליין, חן גלון

דוא"ל:

[email protected]