נציע שתי קריאות שונות אך משלימות למזמור. קריאה אחת דרך מבט היסטורי[1], וקריאה נוספת המבקשת לבטא רעיון מחשבתי.

על פי ניתוח הקשרו ההיסטורי ניתן לזהות במזמור את תיאור מלחמתו של דוד בגדוד העמלקי לאחר שרפת העיר צקלג. בעת שנעדרו דוד ואנשיו מן העיר פשט עליה גדוד עמלקי, היכה ושרף אותה באש.

קריאת המזמור בקונטקסט ההיסטורי מתבססת על הקבלות טקסטואליות למהלך המלחמה.

וכך מתבאר המזמור: אירועי צקלג מתחילים בהתנפלות הגדוד העמלקי על העיר, ועל "הנשים אשר בה מקטן ועד גדול".^[2]

קינת דוד בתחילת המזמור, "עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלזו" (פסוקים ג–ז) מתאימה למעמד בצקלג השרופה, "וישא דוד והעם אשר אתו את קולם ויבכו עד אשר אין בהם כח לבכות".^[3] במעמד זה פונה המשורר בקריאה לה' לנקמה בגויים שהרשיעו את ישראל, "אל נקמות ה'; אל נקמות הופיע. הנשא, שפט הארץ; השב גמול, על גאים".

המזמור ממשיך בתוכחת דוד את בני עמו על כי איבדו תקווה,

"בִּינוּ, בערים בעם; וכסילים, מתי תשכילו" (פסוקים ח–טו). לאחריה פנייה בדברי עידוד: "אשרי, הגבר אשר תיסרנו יה; ומתורתך תלמדנו" (פסוק יב). ולבסוף ההודיה, "ויהי ה' לי למשגב ואלהי לצור מחסי", המתאימה לניצחון: ויאמר לו רדף, כי-השג תשיג והצל תציל".^[4]

עם זאת, התבוננות שנייה בתוכן המזמור פותחת פתח להבנה נוספת.

פסוק ו: "אלמנה וגר יהרגו; ויתומים ירצחו", מזמין אותנו לקריאה אחרת.

בהנחה שהקשר של המזמור הוא לאירועי המלחמה בצקלג, הרי שיש כאן לכאורה אי-דיוק בתיאור, שכן במלחמת צקלג מודגש כי "לא המיתו איש". פשר השוני יכול להצביע על כך שדוד בא לתאר במזמור זה את האופי העמלקי וללמד אותנו את משמעותה של אמונה ולאו דווקא לתעד אירוע היסטורי.

נדון בתחילה במשמעות תפיסת העולם העמלקית.

הרב שטיינזלץ מתאר זאת כך:

האמונה היהודית, משמעה שיש כוח אלוקי שמנהיג את העולם; שכוח ה' מלא את העולם; שיש השגחה פרטית על כל אדם בכל עת. עמלק מכניס בלב את הספק, "שמא כל זה טבע, שהרי הכל הוא טבע, אין אלוקות בעולם".[5]

עמלק במהותו הוא הספק. אמירה שהמחשבה האנושית היא ראש וראשון לכול. האמת היא כפי שהמציאות מתגלה בעין אנושית ואין בלתה. החצפת פניו והתרסתו של עמלק כלפי מציאות ה' היא הניסיון שלו להטיל כאוס מוחלט, ובזה הוא בוחן את גבול נאמנותו של האדם המאמין.

התבוננות חוזרת בפסוקים תראה שדוד מאפיין את תפיסת העולם העמלקית לאורך המזמור כולו.

נוכל לחלק את המזמור לשני חלקים, כאשר בתווך יופיע פסוק המבטא הכרזה בדבר משמעותה של האמונה בה': "ה' ידע, מחשבות אדם: כי המה הבל" (פסוק יא).

מהותה של הכרזה זו היא ביטוי ההפך הגמור מתפיסת עמלק.

וכך החלוקה הפנימית של המזמור תיראה באופן הבא:

 

קריאת תיגר על התפיסה העמלקית, תפיסה הכופרת בהשגחה.

עמלק, שייחס הכול למקרה, "אשר קרך בדרך", עמלק, המטיל ספק מתוך הגאווה הטבועה בו ("גאות אדם תשפילנו",[6] זה עמלק[7]) עמלקים "גאים", חסרי כל אמונה בסדר ובמרות, אנרכיסטיים בתפיסתם. גאים, רשעים ופעלי און – זהו טבע הופעתם בעולם.

לדאבונו של דוד המלך הצליח עמלק "להדביק" את ה"בוערים בעם" "בפילוסופיה העמלקית" שלהם. דוד פותח בדבריו דווקא אל אנשיו שאיבדו את משפחותיהם, ובדבריו תוכחה על אבדן אמונתם: "בינו בוערים בעם" (פסוק ח).

 

"ה' ידע, מחשבות אדם: כי המה הבל".

האבחנה כי האמונה היא בראש ובראשונה מחוץ להשגת תפיסת האדם את המציאות בעיניים אנושיות. כאן אומר דוד לאנשי האמונה: "ה' ידע, מחשבות אדם: כי המה הבל". אל תאחזו במחשבה האנושית. המחשבות הן מוגבלות לתפיסת מציאות מוגבלת. האמת היא גדולה יותר ורחבה בהרבה.

אדם הבוחן את המציאות על פי אמות מידה של טוב ורע אנושי, שמט את העיקר מן האמונה.

אדם המתנה את אמונתו באל, ביכולת השגתו השכלית הרי שמתקיים בו: "לו ידעתיו הייתיו". המשמעות היא שלכאורה אלוקים לכוד בתוך תפישה מוגבלת. ה' כביכול "לכוד" בתוך המערכת האנושית שהוא עצמו יצר.

ומכאן באופן טבעי –

 

"ויהי ה' לי למשגב ואלהי לצור מחסי".

האמונה היא בראש ובראשונה הניתוק המוכרח מתנאים מגבילים כלשהם, לרבות המחשבה האנושית, שהיא הבל חולף ונתון להשפעות ולשינויים רבים. האמונה מתייצבת לאמירה פנימית כי בניגוד לכל מה שנראה בעין אנושית יש דין ויש דיין, יש סדר בעולם. בניגוד לעמלק שאותו מבקש דוד לשרש מהעם.

 

וכך כותבת רבקה מרים בשירה: "גדול גיבור ונורא, אמרתי":

הָיִיתִי שָׁבָה וְאוֹמֶרֶת

שׁוּב

וְשׁוּב וְשׁוּב

גָּדוֹל גִּבּוֹר וְנוֹרָא –

חוֹזֶרֶת הָיִיתִי וְאוֹמֶרֶת, חוֹזֶרֶת וְשׁוֹנָה".

 

 

---