דפי מאורות (5773-36)

יש לנו רצון רב להיות אופטימיים. אנחנו מעדיפים לחשוב שהעולם טוב ויפה ושבני האדם יסודם ברצון להיות טובים ולהוסיף אור בעולם. "אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראת אתה יצרת ואתה נפחת בי". כך אנו מתחילים את התפילה בבוקר. הפגישה עם אלוקים היא פגישה עם האור והטוב; עם השאיפה להתחבר אל מקור החיים של העולם.

 

 

בתפילה עצמה אנו מודים לאלוקים ומשבחים אותו על מה שנתן לנו, מבקשים ממנו את בקשותינו המסודרות הכלליות, ומוסיפים גם את בקשותינו האישיות.

שיר של יום נמצא בחלק הסוגר את התפילה, ברגע לפני שאנו מורידים את התפילין והטלית, סוגרים את הסידור ופונים לחיי היום יום. כאן, לפני שאנו נפרדים, יש לנו פגישה עם המציאות – סוג של הכנה לכך שאנו צריכים לזכור שהמציאות איננה האידאל. במפגש שבין אותה נשמה טהורה היוצאת בזמן התפילה ובין העולם הגשמי המגיע. עוד מעט לא הכול טוב כל כך. תפקידו של האדם בעולם אינו לחיות בעולם אידאלי, אלא במציאות מורכבת.

שיר של יום שלישי (פרק פב בתהלים) מציב את המתפלל מול סוגיה אחת במפגש בין האידאל למציאות. במציאות יש דל ועשיר, יש צדיק ורשע, וגרוע מזה – יש מי שמצדיק את הרשע, כפי שכתב המלבי"ם, "כי אחר שהאדם מדיני בטבע, אי אפשר שלא יקרה ביניהם ריבים ודינים עושק וחמס אשר יבטל הקיבוץ ויישוב העולם בכלל".

עם סגירת הסידור אנו עומדים להיפגש עם חוסר יושר, עם המציאות של עולם שאינו אידאלי.

לכאורה המזמור מדבר על דיינים, וכך גם מבינים אותו חז"ל. הרמב"ם אף מביא אותו כחלק מהלכות דיינים.

לעולם יראה הדיין עצמו כאילו חרב מונחת לו על צווארו, וגיהינם פתוחה לו מתחתיו; ויידע את מה הוא דן, ולפני מי הוא דן, ומי עתיד להיפרע ממנו, אם נטה מקו האמת: שנאמר 'אלוהים, ניצב בעדת אל' (הלכות סנהדרין, פרק כג).

אך ניתן להבין את המזמור גם כפנייה אל ציבור האנשים הפשוטים. "עדת אל" הכתובה בפסוק הראשון יכולה להתפרש גם כציבור ישראלי כללי ולאו דווקא כשופטים. "עדה" היא שם נרדף לעשרה יהודים, כלומר תפקיד השפיטה בצדק אינו רק לשופטים המקצועיים שזו עבודתם ומשרתם, אלא לכל עם ישראל.

ניתן לומר כי במציאות המודרנית המייצגים של עם ישראל במובן מסוים אלו אמצעי התקשורת. לא פעם אנו מוצאים כי עיתונאים רואים את עצמם כשופטים וחורצים את דינם של אנשים בכיכר העיר ללא משפט צדק. העיתונאי לא פעם רואה את עצמו נציג הציבור ונעלה יותר אף מהשופטים והדיינים; הוא רואה את עצמו כנציג אותנטי יותר של ה"ציבור" מאשר השופטים הממונים "מטעם". שיר של יום שלישי פונה גם אליהם ומזהיר אותם כי עליהם לזכור שלפעמים גם הם "לא ידעו ולא יבינו, בחשיכה יתהלכו" ואם הם לא יעשו את מלאכתם אמונה "ימוטו כל מוסדי ארץ".

דוד המלך, במזמור זה, אינו אופטימי. המזמור נגמר בתחושה כי אי אפשר לסמוך על בני האדם, "אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם". אנשי התקשורת חושבים את עצמם למורמים מעם, "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תיפולו". מה לעשות שהאובייקטיביות והשפיטה האמתית אינן הקוד המוסרי לא של כל השופטים וכנראה גם לא של כל העיתונאים. המזמור קורא לקב"ה להתערב כדי להחזיר את המשפט הנכון, "קומה אלוהים שפטה הארץ". זהו סיום שאינו מעודד, סיום המכיר במוגבלות האנושית ובכך שתפקידינו האנושי יהיה תמיד פגום במידה.

אולם גם הכרה בכך אינה הרמת ידיים, "לא עליך המלאכה לגמור אך אין אתה בן חורין ליבטל הימנה". ניתן לומר גם כאן שההכרה של שיר של יום שלישי במוגבלות האנושית אינה כדי לדכא את האדם, אלא להכינו למאבק היום-יומי כדי להמשיך ולתקן עולם מתוך המוגבלות האנושית, כדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין המצטטים את אותו פסוק שצוטט קודם בכיוון הפוך לחלוטין: "וכל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו שעה אחת – כאילו תיקן את כל העולם כולו, וגורם לשכינה שתשרה בישראל: שנאמר 'אלוהים, ניצב בעדת אל' " (הלכות סנהדרין, פרק כג)

 

מולי קימל

מרצה בהתמחות לתקשורת

 

 

מחבר:

קימל, מולי