עיונים בסידור התפילה - שנים מקרא ואחד תרגום – לפני שבת

דפי מאורות (5775-29)
תקנה הלכתית היא לקרוא את פרשת השבוע שלוש פעמים במהלך השבוע: פעמיים בנוסח המקרא ופעם נוספת בנוסח תרגום. מעבר לשמיעת הפרשה בשבת בציבור, בבית הכנסת, חייב אדם לקרוא, באופן יחידני, את פסוקי הפרשה: פעמיים במשך השבוע בנוסח המקרא ופעם אחת את תרגום אונקלוס בארמית. קריאה זו נועדה לחזק את קריאת התורה על ידי כך שכל אחד מישראל יעסוק בקריאת הפרשה.
 
 
מקור תקנת קריאת השמו"ת (שניים מקרא ואחד תרגום) בגמרא (ברכות ח ע"א–ע"ב):
אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום [...] שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו.
מכאן לומדים כי מובטחת אריכות ימים לקורא שניים מקרא ואחד תרגום.
על החיוב לקריאה ולימוד יחידני של הפרשה, נוסף על הקריאה בציבור, אמר מרן רבי יוסף קארו על סמך דברי הטור (אורח חיים, סימן רפה א'): "אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה של שבת בציבור, חייב הוא לקרות לעצמו כל שבוע שניים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות ודיבון"[1] (במדבר לב, ג).
התרגום לארמית שימש במשך תקופה ארוכה גרסה פשוטה יותר להבנה, עבור הציבור אשר לא שלט בשנים קודמות בשפה העברית: "להשמיע לנשים ולעמי הארץ" (רש"י לבבלי, מגילה כא ע"ב). הארמית הייתה לשון אשר ליוותה את העברית במהלך כשלושת אלפים שנה. במשך שנות גלות בבל הפכה שפה זו ללשון הגולים, ומשעלו לארץ ישראל הרי שעלתה זו עִמם. אולם עם חלוף השנים ושינוי העתים התעוררו סביב תקנה זו מחלוקות, שכן הציבור שלמענו תוקנה תקנה זו לא הבין כבר את שפת התרגום. אי הבנת השפה הארמית יצרה בעיות הן במהלך הקריאה בבתי הכנסת הן ביחידות.
תשובות שונות ניתנו ביחס למחלוקת זו. היו שקראו את התרגום בארמית ואף הציבו מתורגמן בבית הכנסת, אשר הוסיף תרגום בשפה המקומית. עם זאת, המענה שניתן מפי המצדדים בהמשך קריאת גרסת התרגום הוא, כי אין בתרגום רק משום המרת שפה אחת בשפה אחרת לצורך הבנתה, בקרב אלה שאינם בקיאים בראשונה, כי אם גם משום פרשנות בעלת ייחוד, המבארת את המקרא. רב נטרונאי גאון למשל, אשר צידד בקריאת התרגום בארמית, נסמך בדבריו על דברי התלמוד הבבלי במגילה ג ע"א: "מאי דכתיב ויקראו בספר תורת האלוהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא? ויקראו בספר תורת האלוהים – זה מקרא, מפרש – זה תרגום".
ר' משה מקוצי, מגדולי חכמי צרפת בעלי התוספות במאה ה-13, היה הראשון אשר העלה את האפשרות להחליף את קריאת התרגום בקריאת פירוש רש"י לפרשה.  ביחס לזאת התפתחה מחלוקת,  והשולחן ערוך
פסק בהקשר זה בדרך של פשרה: לכתחילה יש לקרוא את התרגום, אבל אם קרא פירוש רש"י יצא ידי חובה. וזו לשון הפסיקה:
אף על פי שאדם שומע את כל התורה כולה כל שבת בציבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע שניים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות ודיבון. אם למד הפרשה בפירוש רש"י חשוב כמו תרגום, וירא שמיים יקרא גם תרגום וגם פירוש רש"י (שולחן ערוך, אורח חיים, רפה, א–ב).
יהי, כי כן, לימודנו לשם שמיים
רצוי וגלוי וידוע בפני הבורא יתברך,
ויהיו פרשיות התורה חלק מפרשיות חיינו
ללמדנו חכמה ודעת וטעם טוב,
למען נלך בדרכים היעודות לנו
בנועם ומתוך יראת שמיים
עכשיו ובימים אחרים.
 
 
ד"ר סמדר פלק-פרץ
מרצה בהתמחויות לאנגלית ולספרות
 
 
ביבליוגרפיה
א.    אליהו, מרדכי הרב זצ"ל, "שניים מקרא ואחד תרגום", מתוך: "קול צופייך", גיליון 342, באתר ישיבה,http://www.yeshiva.org.il/midrash/4320
ב.    טלבי, חיים. "להשתלשלותה של קריאת שניים מקרא ואחד תרגום", בתוך כנישתא: מחקרים על בית הכנסת ועולמו (בעריכת: יוסף תבורי), הוצאת אוניברסיטת בר אילן ומכון לנדר, תש"ע, עמ' קנה–קצ.
ג.     פרץ, יוסי. "שניים מקרא ואחד תרגום: לאור הממצא בכתבי יד האשכנזים של התורה בימי הביניים", בתוך: טללי אורות, יד (תשס"ח), עמ' 53–61.
ד.    הערך "תרגום אונקלוס", בתוך: אנציקלופדיה יהודית, אתר דעת, מכללת הרצוג:http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1876
 
 

[1] "עטרות ודיבון" אלה הן המילים הפותחות פסוק בפרשת שמות, שכולו רצוף בשמות מקומות (במדבר לב, ג.

 

מחבר:
פלק-פרץ, ד"ר סמדר
דוא"ל:
smadarpe@bezeqint.net