עיונים בסידור התפילה - שש זכירות

 

האירועים הם יציאת מצרים, מעמד הר סיני, מלחמת עמלק, תלונות בני ישראל במדבר, מעשה מרים, ומצוות השבת,[1] אך יש לציין שלרשימה זו מוסיף החיד"א עוד ארבעה נושאים שלגביהם מוזכרת בתנ"ך חובת זיכרון: ירידת המן, חטאי המדבר, עצת בלק ובלעם וירושלים.[2]

להלכה, תדירות חובת הזיכרון משתנה מאירוע לאירוע. את יציאת מצרים אנו זוכרים ומזכירים לפחות פעמיים ביום. את השבת יש לזכור לפחות מדי שבוע, ולדעת פוסקים רבים מדי, יום, ואילו זיכרון עמלק מקוים בפועל רק פעם אחת בשנה, בקריאת פרשת זכור.[3]

גדר החיוב גם הוא איננו ברור. ערוך השולחן (אורח חיים ס) מעיר שכל הזיכרונות, למעט שבת, עמלק ויציאת מצרים, הן "להידור בלבד", אך רמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות, מעיר שחובת הזיכרון מן התורה כוללת גם את מעשה העגל, מעשה מרים ומעמד הר סיני.[4]

מהי משמעות הזיכרון? האם מטרת הזיכרון היא לשמר את האירוע ההיסטורי? על פניו נראה שיש חשיבות לשימור זיכרון האירוע ההיסטורי עצמו, כפי שמופיע בפשטות ביחס לעמלק: "זכור את אשר עשה לך עמלק [...] ויזנב בך [...] ואתה עיף ויגע" עדות לכאורה לתיעוד ולהנצחה קיימת בכמה דוגמאות בתורה, כגון שימורו של נחש הנחושת שעשה משה עד לימי חזקיה המלך,[5] נתינת המן בצנצנת למשמרת[6] ועוד. אך עיון בדברי הרמב"ן היסודיים על הפסוק "ולזיכרון בין עיניך" (שמות יג, טז) שופך אור על דרכי הזיכרון ומטרותיו:

צוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב [...] ושנעשה סכה בכל שנה.

וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו [...] כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו. ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה".

זיכרון יציאת מצרים ייעשה מתוך חזרה על פעולות בחיי היום יום: מזוזה, תפילין, פסח, סוכה וקריאת שמע, לא רק מזכירים את שהיה, אלא מחיים את המשמעות של יציאת מצרים שהיא בראש ובראשונה הכרה באירוע הכביר שבו הוכרה השגחת הבורא ודרכי הנהגתו את העולם. יתרה מזו, זיכרון יציאת מצרים והנסים הגלויים שליוו אותה, מחדד אצל כל יהודי את האמונה שכל הסובב אותו נעשה בהשגחת הבורא ובחסדו עליו.

מטרת הזיכרון אם כן איננה לעורר געגוע למה שהיה, ואפילו לא להבנה טובה יותר למה שהיה, אלא בעיקר ליצור משמעות להווה.[7]

כך גם ניתן לבאר מאמר חז"ל נוסף ביחס לזיכרון שאמור להתלוות למצוות הציצית: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ". ה"שיטה" שבה אמורה הציצית לעורר את הזיכרון מוסברת בדברי רבי מאיר כך: "היה ר"מ אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד".[8]

על פניו, מערכת האסוציאציות המוזכרות בדברי רבי מאיר לא מובנת כל כך, אך ייתכן מאוד שההסבר הוא כזה: התכלת היא הצבע הייצוגי של הכוהן הגדול הלובש מעיל תכלת ועל ראשו ציץ הקשור בפתיל תכלת. יהודי המתבונן בתכלת שבבגדו יכול לחוש שהפתיל שבידו הוא חוט מחוטי המעיל של הכוהן הגדול וממילא יש קשר בינו ובין הכוהן המצוי נוכח פני ה' בבית המקדש. קשר מעשי זה לעולם הקדושה ולתכניו יוצר גם את הזיכרון המעשי למצוות ה'.

נמצינו למדים שאמנם הזיכרון מאפשר היכרות מעמיקה עם האירועים ההיסטוריים, אך תפקידו הוא בעיקר להאיר את חיי ההווה בלקח ובמשמעות המעשית שלהם.[9]

 

 

---