עיונים בסידור התפילה - תחנון

דפי מאורות (5773-03)
שאלות מעניינות רבות עולות בקשר למנהגי נפילת אפיים בתפילת "תחנון".
 
 

 א.       נפילת אפיים נעשה תוך כדי הישענות הראש על הזרוע. מרן ר"י קארו בבית יוסף (אורח חיים קלא) מזכיר את שיטת ר"א מוורמייזה, בעל ספר הרוקח (קכד), הסובר שיש להישען על זרועו הימנית. סברתו היא משום שהשכינה נמצאת כביכול לפני המתפלל ומולו, מבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח), וכך מקיימים את הפסוק "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" (שיר השירים ב, ו). לעומתו, מזכיר הבית יוסף גם את שיטת ר' צדקיה בן אברהם הרופא, בעל ספר שבלי הלקט (ל), בשם הרב האי גאון, שיש להישען דווקא על צד שמאלו, שהוא כדרך בני חורין, והנפילה על צד זה מדגיש בושה וכניעה. הבית יוסף מסכם שכך הוא המנהג הנפוץ, וכך הוא פוסק בשלחן הערוך (קלא, א). לעומתו, הרמ"א מזכיר שיש חולקים, ועל כן המנהג הוא שבתפילת שחרית, כשמניחים תפילין ביד שמאל, נופלים אפיים על צד ימין מתוך כבוד התפילין. אך בתפילת מנחה, או נשים וילדים שאינם מניחים תפילין, נוהגים האשכנזים ליפול על צד שמאל, כשיטת רב האי גאון. המשנה ברורה (סק"ו) אינו חולק, אך מעיר שהגר"א תמיד נפל על זרועו השמאלית. מעניין להזכיר את מנהגו של הר"מ פיינשטיין (אגרות משה, אורח חיים ה, כ, יט) שיוצא ידי חובת שני המנהגים בצורה אחרת, שנופל על שתי ידיו ביחד! לעומת זאת, רבים מבני עדות המזרח נוהגים כדעת הבן איש חי (כי תשא יג), שכלל אינם נופלים על פניהם, משום שפעם חלק השתחוו ממש על הרצפה ורבים נכשלו בהשתחוויה על אבן, וכן כתב הר"מ אליהו.

ב.       לפי המקורות של שני מנהגי הנופלים עולה שאין הבדל בין "ימיני" ובין "שמאלי" משום שלפי דעתו של הפרי מגדים (משבצות זהב סק"ב), הן הפסוקים משיר השירים על השכינה וגם עניין דרכי בני החורין אינם משתנים באופן סובייקטיבי לפי איזו יד שלך חזקה יותר. אך לדעת הרמ"א מי שמניח תפילין לא ייפול על הזרוע עם תפיליו.
ג.        למרות שנוהגים לומר תחנון, אך ללא פעולת נפילת האפיים, במקום שאין ספר תורה, מנהג ירושלים הוא ליפול על אפיים בכל מקום, משום שכל ירושלים מקודשת במעלה יתרה. למרות דברי הרש"ז אוירבך שסבר שמנהג זה שייך רק בעיר העתיקה, לרוב נוהגים כך גם בעיר החדשה של ירושלים.
ד.       הר"מ פיינשטיין (אגרות משה, אורח חיים ה, כ, ה) מתייחס לבעיה שהייתה קיימת כבר באירופה, שרבים מהישיבות הקטנות ומבתי הספר מדלגים על תחנון מסיבות שונות ובהתבגרותם לא מכירים כלל חלק זה של התפילה. מסיבה זו הוא מתיר לבתי ספר לומר תחנון עם נפילת אפיים גם במקום שאין בו ספר תורה (ולהסתמך על השיטות האומרות שנופלים על אפיים גם אם אין ספר תורה) מסיבות חינוכיות, כדי שיכירו תפילה זאת על מנהגיה לכשיתבגרו.
ה.      מנהג הנופלים הוא לחצוץ בין פניהם ובין הרצפה בחולצתם. ראוי לציין את דברי המגן אברהם (קלא, סק"ב), שמדגיש שהואיל ואין גוף חוצץ את עצמו יש ליפול על השרוול ולא על הזרוע עצמה. לפיכך אין לכסות רק את המצח, אלא את רוב הפנים והראש עם השרוול/הטלית או עם השולחן/הספסל שלפניו.
ו.         לכתחילה יושבים בנפילת אפיים, אך בשעת הצורך, למשל אם מישהו עומד ליד המתפלל שמונה עשרה בתחום של ד' אמות (כשני מטר) ולפיכך אסור לך לשבת, או אם מתפללים בחוץ ואין כיסא וכדומה, פוסק המשנה ברורה (סק"י) שאפשר לסמוך על דעת הריב"ש ולומר תחנון בעמידה. הרי"מ עפשטיין, בעל ספר ערוך השלחן אף מציין שבארצו נהגו שליחי הציבור ליפול על פניהם בעמידה תוך כדי הישענות על שולחן החזן.
ז.        המשנה ברורה (סקי"ז) מציין שאם תפילת המנחה נמשכת עד הלילה, אין נופלים על הפנים, אך כן ניתן לומר את אותו מזמור של תהלים ו (סקט"ז). ברם, בין השמשות, שהוא בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, אפשר לעשות נפילת אפיים. אולם ברוב המקומות נוהגים לא לומר תחנון כלל לאחר שקיעת החמה (פסקי תשובות, סקי"ג). בתקופת אמירת הסליחות ניתן לעשות נפילת אפיים אחרי חצות הלילה (כמובן לפי שעות זמניות).
ח.      נוהגים לא לומר תחנון בימי שמחה, כולל יום העצמאות ויום שחרור ירושלים, וכן אם נוכחים בבית הכנסת בעלי ברית מילה באותו יום (אבי הבן, הסנדק, או המוהל), או אפילו אם אינם נוכחים אך תתקיים שם ברית בהמשך היום. אם התקיימה כבר במקום ברית לפני כן, במשך היום, אזי אומרים תחנון ואפילו אם בעלי הברית נוכחים, אך הם עצמם לא יאמרו. בתפילת מנחה מיד לאחר הברית, לפני הסעודה, אין אומרים תחנון.
 
הרב ארי יצחק שבט
מרצה בתחומי תושב"ע, יהדות ומחשבת ישראל

 

 

 

מחבר:
הרב ארי יצחק
דוא"ל: