עיונים בסידור התפילה - תפילה למשה איש האלהי

דפי מאורות (5776-18)
תפילה למשה – עבודת המחשבה
 

יש לימוד הנצמד לפירוש הפסוקים, אך במאמר זה נעסוק בפרק זה מתוך השוואה לפרקים אחרים בתהלים.

 
 
בכל הספר יש שלוש "תפילות": כאן – "תפילה למשה", בפרק י"ז – "תפילה לדוד", ובפרק קב – "תפילה לעני". האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי,[1]קושר את שלוש ה"תפילות" יחד ומקביל את היחס ביניהן ליחס שבין שלושת לבושי הנפש,[2] מחשבה, דיבור ומעשה. את "תפילה למשה" הוא מקביל ללבוש המחשבה; את "תפילה לדוד" – ללבוש הדיבור; את "תפילה לעני" – ללבוש המעשה.
מהו בעצם לבוש לנפש? לבוש הוא כלי הביטוי של נפש. כאשר אדם מתלבש הוא, מצד אחד, מכסה את עצמו בתוך הלבוש, אך מצד שני ניתן לגלות דרך הלבוש מיהו. גם אם אנו מכירים רק את הלבוש שלו אנו יכולים לדעת אם הוא פועל בניין או עובד הייטק; אם הוא אדם עשיר או עני; איש או אישה; גדול או קטן. עצם המחשבה שלנו מאפשרת לנו לקלוט את עצמנו לעצמנו. הדיבור מאפשר לאדם אחר, האדם שאתו אנו מדברים, לקלוט אותנו. המעשים שלנו גם הם מלמדים עלינו. כך ניתן לראות את מעשינו ולדעת עלינו דברים רבים. אנחנו עצמנו זו הנפש הבאה לידי ביטוי (וכיסוי) דרך שלושת הלבושים הללו.
נעסוק עתה בפרקים עצמם וננסה להבדילם לאור חלוקה זו. מפאת קוצר היריעה נתמקד במאמר זה רק בנקודה אחת, הפתיחה של כל פרק. לפתיחה יש חשיבות רבה והיא זו המכניסה אותנו ומכינה אותנו להמשך. כיצד פותחים הפרקים? תפילה למשה – איש האלוקים, תפילה לדוד – שמעה ה', ותפילה לעני – כי יעטוף. לאחר הפתיחה השווה לכולם "תפילה ל..." ניתנת בתפילה למשה ההגדרה שלו "איש האלוקים". לעומת זאת בתפילה לדוד פותח דוד מיד בתפילתו. מה מוסיפה לנו ההגדרה איש האלוקים? היא נותנת משמעות ותוקף לדברים שייאמרו בהמשך הפרק כיוון שהם נאמרים על ידי איש האלוקים. לצורך העניין נפרש כאן את איש האלוקים כאיש המביא אלינו את דבר האלוקים. עצם נתינת תוקף ומשמעות בבואנו לקרוא את הפרק היא פעולה מחשבתית המפעילה אותנו להעמיק בדברים "מעבר" לדיבור הרגיל, "מעבר" לנאמר. לבוש הדיבור אמנם מאפשר לאדם אחר לקלוט אותנו, מה שאינו אפשרי בלבוש המחשבה, אך חסרונו הוא בכך שהוא מצומצם בהרבה ואינו יכול להכיל את כל מחשבותינו. היחס בין כמות הדיבורים שלנו לכמות מחשבותינו אינו בר-השוואה כמעט כי המחשבה משוטטת תמיד.  אין ספור מחשבות מתרוצצות בראשנו בכל רגע ורגע. איננו יכולים להכניס לדברינו את כל מחשבותינו, אך מי שמעמיק בדברים יכול להגיע גם למחשבות שלא הצלחנו לבטא. אם כן, יש בנתינת משמעות לפרק תפילה למשה קריאה להעמקה, קריאה להבנת העומק של הפרק, בבחינת "יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן".[3] איש האלוקים מוסר לנו בכלים שלנו עומקים שעלינו לחקור עוד ועוד. זהו כוחו של משה רבנו שנתן לנו את התורה ומאז איננו פוסקים מלעסוק בה ואיננו מפסיקים לדלות ממנה חידושים.
כוחו של דוד הוא בפנייה הישירה לה'. הוא קורא לה' ומבקש שיקשיב לו. כביכול שיחה גלויה ופתוחה מלב אל לב. העיקר בשיחה כזו אינו בעומק שבין השורות, אלא בשורות עצמן. מה שאני אומר הוא מה שאני רוצה לומר, אני גלוי וחשוף ועומד לפניך. כך דוד עומד לפני ה'.
כיצד, אם כן, עומד העני? העני עומד מעוטף, "תפילה לעני כי יעטוף". עוד לפני שהוא פותח את פיו, מצבו הגופני, המשקף את עולם המעשה שלו, הוא המבטא את מצבו. מהו פירוש "יעטוף"? מסביר ה"מצודת ציון", עטיפה ולבישה. כלומר יש לנו תיאור שלו כלבוש, אולי כמי שראשו עטוף כעין הגנה מהסביבה, כמסמל את הכיוון היחיד שנותר לו לפנות רק אל ה' להושיע מצרתו. אך ה"מצודת דוד" מסביר בלשון מפליאה, לא על הלבוש של העני אלא על הגוף שלו ממש, "כאילו התעטף קצתו בקצתו". העני עומד בצורה שבה הוא עוטף את עצמו בעצמו, "כפוף ומעונה". הגוף שלו מספר על מצבו עוד בטרם יפתח את פיו, ולפני ה' איננו מדבר אלא שופך את שיחו. דיבוריו נתונים עליו בכמעין שק והוא אינו יודע להשמיעם אלא רק לשפוך אותם לפני ה' ולהראות אותם.
שנזכה לתפילה מתוך עמקות המחשבה, מתוך גילוי לב ומתוך הכנעה ושפלות, ותפילותינו לביאת גואל צדק במהרה בימינו יתקבלו לרצון.
 
גב' מירב שפירא
מרצה במסלול לריקוד

 




[1] אגרות אדמו"ר הזקן, חלק "לא נודע למי", איגרת ו. ייתכן שהכותב של האיגרת היה אדמו"ר האמצעי.
[2] ההגדרה של מחשבה, דיבור ומעשה כלבושים של הנפש מובאת פעמים רבות בחסידות חב"ד. ראו ביאור מורחב על כך בספר "הנפש" של הרב יצחק גינזבורג שליט"א.
[3] משנה, יומא ז, א.

 

מחבר:
שפירא, גב' מירב
דוא"ל:
shmuelysh@gmail.com