עיונים בסידור התפילה - תפילת העמידה - השבת המשפט

דפי מאורות (5772-34)

השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה... בין "הדין" ובין "לפנים משורת הדין"

אני משער שרוב המתפללים בתפילת "השיבה שופטינו כבראשונה" מבקשים להחזיר את הסנהדרין למקומה, לבקש דיינים הגונים (עיינו למשל בבלי, סנהדרין ז ע"ב), ולקוות למשפט עברי.

 
 
בניגוד לכיוון האקטואלי הזה אני מבקש למקד את המאמר למהות הפסיקה הנמצאת בסוף הקטע ולא לתכונות הדיינים ולמסגרות המשפט: "ומלוך עלינו מהרה אתה ה' לבדך בחסד וברחמים בצדק ובמשפט". במשפט זה יש מושגים מנוגדים: מלכות לעומת חסד ורחמים; משפט לעומת צדק המתמזגים למושגים "הדין" ו"לפנים משורת הדין".
ההתנהגות לפי שורת הדין פירושה שהשופטים יפעלו בהתאם לחוקים ולהלכות (מוסר החובה) בעוד שלפנים משורת הדין (מוסר השאיפה) מתייחס למידת החסד הישר והטוב בעיני ה' (דברים ו, יח). ההלכה היא מכלול של חוקים הנגזרים מערכי יסוד, כמו אהבת הבריות, שבת וקדושים תהיו. דינים אלו מקיפים טווח רחב של מצבים וקובעים מתי ואיך יחול החוק ומה עונשו של המפר אותו. הדין אינו מביט בעיניו ובנשמתו המיוסרת או השחצנית של העבריין. כל דין, ויהא הצודק ביותר, עלול לגרום לעיוות הדין כאשר מכילים אותו על הפרט במצב ספציפי, כיוון שהוא בנוי על אדם וקהילה ממוצעת (האדם הסביר). אולם כאשר מיישמים את הכלל על מקרה קונקרטי הוא עלול לא להתאים ולגרום עוול. לפנים משורת הדין (יושר במשפט האנגלי) אמור לחול בכל מקום שמידת הדין הייתה גורמת לעוול מחוסר גמישות ומחוסר התאמה למצב. כאשר המצב ברור לפי החוק אין צורך לעבור למצב של רחמים וחסד כדי לא להיכשל ברחמים על אכזרים. הכלל של לפנים משורת הדין פועל אפוא בתוך המרחבים האפורים שאינם מכוסים על ידי הדינים או כאשר מספר עקרונות פסיקה סותרים זה את זה.
 החיוב לפעול לפנים משורת הדין מודגש בדברי רבי יוחנן על הסיבה לחורבן ירושלים: "שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל ע"ב). דבקות יתרה בחוק עלולה להביא לאסון כיוון שהיא מקדשת את הפורמלי כללי ולא את החסד והרחמים הקשורים באנשים ספציפיים. החוק עלול ליצור מחלוקות, ולפנים משורת הדין יוצר את האחדות המונעת הרס וחורבן. הליכה בעקבות "לפנים משורת הדין" פירושה שיש להביט בנשמתו של העבריין, להתייחס לכוונות ולאו דווקא לתוצאות, ולמצוא "נסיבות מקלות". אלה מכוונים לפי הכללים של "ועשית הישר והטוב" ו"והלכת בדרכיו". כאשר עקרונות משפט התורה אינם הולמים את הצדק, יש צורך בחקיקה מיוחדת של "לפנים משורת הדין". בכך מכילה ההלכה את תקפותה גם למקרים חריגים. מקרים רבים מופיעים בגמרא בהקשר זה, והבולטים בהם הם השבת אבדה בשוק, אף על פי שהבעלים התייאשו (בבא מציעא כד ע"ב), ותשלום לפועלים שהתרשלו (בבא מציעא פג ע"א).
קיימות מחלוקות גדולות בתחום זה. למשל, האם לפנים משורת הדין מיועד לחסידים ולמהדרים (הרמב"ם) או שהוא חלק אינטגרלי מהמצוות (הרמב"ן) וחובה המוטלת על כל יהודי? איך בדיוק מאזנים בין "ודל לא תהדר בריבו" ואין מרחמין בדין (מסכת מכות ז ע"א) מול ערכי הרחמים והחסד? מה קורה כאשר לפנים משורת הדין לאחד הופכת לנזק לאחר? האם כופין לפנים משורת הדין? מה הוא בדיוק נבל ברשות התורה והאם כופין על מידת סדום (דחיית הכלל של לפנים משורת הדין)? הנושאים עמוקים ומסובכים ונעקוף אותם כיוון שאנו מעוניינים בתפילה פשוטה היוצאת מהלב. אנו מבקשים אפוא מבורא עולם שינחה את השופטים שיכניסו את לפנים משורת הדין לתוך שיקולי-העל (מטה-הלכה). עקרונות-על אלה מבוססים על ערכים הנמצאים במרחב הבחירה של האדם הדתי. מחד גיסא "לא בשמים היא" ומאידך גיסא "וחי בהם". אנו מבקשים שהחסד והרחמים ינחו את בורא עולם והדיינים בעת שנעמוד למשפט.
אולם אל לה לתפילה זו להיות מופנית רק כלפי חוץ. עלינו להפנות אותה גם אל עצמנו ולכוון את התפילה גם למוקד האישי, קרי תפילה אישית המקובלת בברכות האמצעיות של תפילת עמידה (שולחן ערוך קיט, א). בתפילה אישית זו אנו יכולים להפנות את הדרישה לפעול לפנים משורת הדין לא רק כלפי הקב"ה והשופטים, אלא כלפי כל יחיד ויחיד בבואו לשפוט את עצמו ואת זולתו. גם אנחנו שופטים ודיינים של עצמנו, אולם אנו שופטים בעיקר את הזולת. עדיף שלא נשפוט אותו כי מי ששופט את זולתו מתקשה לאהוב אותו. אולם לעתים אנו נמצאים במקום שבו חייבים לשפוט, כמו חינוך ילדים, חינוך תלמידים ועוד. עלינו להתפלל שגם אנחנו, כשופטים, נמצא את האיזון הנכון בין הדין ובין לפנים משורת הדין.
נתפלל ונאמר: "יהי רצון מלפניך אלוקי ואלוקי אבותי מכיוון שאני מוכרח לשפוט את הזולת, תן לי את הכוח לצאת מתוך העצמי שלי ולהיכנס לנעליו של פלוני בן אלמוני. עזור לי להבין את הבעיה שלו מתוך עולמו הוא. תן בי את הכוח להגיע למקומות פנימיים שלי כדי שאוכל להתחבר אל רגשות ומחשבות שלי הקשורים בבעייתו של פלוני בן אלמוני. בכך אקיים את מאמרו של הלל הזקן 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו' (אבות ב, ה), וכאשר אחזור למקומי אנא סייע לי לדון אותו לפנים משורת הדין בחסד וברחמים. ברוך אתה ה' שומע תפלה".
 
פרופ' שלמה קניאל
ראש החוג ללימודי חינוך ומרצה בתכנית לתואר שני
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

מחבר:
קניאל, פרופ' שלמה
דוא"ל: