דפי מאורות (5772-24)

בלבה של כל דרמה נמצא הגיבור – של הסיפור, של הסרט, של ההצגה.

בלבו של כל קורא או צופה יש את הרצון האנושי הפשוט והברור להיות גיבור. ההזדהות עם הגיבור והרצון להידמות אליו הם בסיס הצריכה של הדרמה. כבר מקטנות אנו רוצים להיות גיבורים.

 

 

בעבר העריצו ילדים את דנידין, את חסמבה ואת השביעיה הסודית, וכיום ילדים מעריצים את הארי פוטר ואת אראגון. גם מבוגרים מייחסים ערך לדמויות מופת "גיבורות" ולדמויות הראויות להערצה: גיבורים צבאיים שלחמו בקרב, מדענים שנלחמו על דעותיהם נגד כולם או אנשי מופת אמוניים שלחמו על אמונתם ועל דבר ה'.

מהו אותו "גיבור" שמושך כל כך את הילדים וגם אותנו? מהו הפרופיל ה"גיבורי"? אם נסכם סוגים שונים של גיבורים בכל התחומים, נוכל לומר שהמשותף להם הוא ההתגברות על הצד האנושי שבהם, על הצד החלש. הגיבור האנושי הוא כזה שיש בו חולשה אולם אינו נכנע לה. חולשות יש לנו הרבה. החל מעצלות פשוטה, דרך רצון לכבוד ושאר מידות רעות, וכלה בפחד קיומי ממש. כל התכונות הללו הן תמצית האנושיות שבנו. ההתגברות עליהן היא הגבורה.

מהיכן מגיעה אותה התגברות על הצד האנושי? מדוע שאדם יתגבר על האנושיות שלו? מדוע שלא יתעצל, שלא יתקמצן ושלא יפחד למות? המקור לכל האפשרויות האלו הוא הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל. בקב"ה אין אנושיות. בקב"ה אין חולשות. האפשרות של האדם להתגבר, להיות משהו מעבר לאני ועכשיו, להיות משהו מעבר לבשר, היא הנגיעה האלוקית מלמעלה.

כאן נכנסת "ברכת גבורות".

לאחר קבלת המציאות האלוקית בברכת אבות (עם המיוחדות הישראלית) יש שתי ברכות המגדירות את האלוקיות כפי שהאדם יכול להבין ולקבל אותה: הגבורה והקדושה. באופן פרדוקסלי עניינה של ברכת הקדושה היא דווקא באפשרות של קרבה מתוך הריחוק. אתה קדוש, ובכל זאת "וקדושים יהללוך". הווה אומר, יש מושג של קדושה גם באדם. עם כל ההרחקה של הממד האלוקי מן האדם והבנת המרחק בין האלוקי לאנושי, יש דרך של קדושה שבה יכול האדם להתקרב אל האלוקי.

אולם בברכת גבורות מתנהל תהליך הפוך. ברכת גבורות מדברת על הצרכים ועל הבעיות האנושיות: רופא חולים ומתיר אסורים. לכאורה מישהו פה התבלבל. האם אלו שלוש ברכות ראשונות, ברכות שבח, ולא החלק של הבקשות? כאן המקום לעמוד על נבדלותו ועל מיוחדותו של הקב"ה כמו בברכות הראשונה והשלישית. האם בזה נמדדת גדלותו וגבורתו של הקב"ה שהוא סומך נופלים, ורופא חולים?

יותר מזה, בחלק גדול מאותן "תכונות" אלוקיות גם האנשים מתעסקים, ובחלק גדול מן הדברים בהצלחה לא קטנה. הרפואה האנושית הצליחה להאריך את חיי האדם במאה שנים האחרונות בשלושים שנה לערך. לפני מאה שנה אורך חיי האדם היה כחמישים שנה וכיום – כשמונים (במדינות עם רפואה מודרנית). ההתפלה ושלל טכניקות של הגברת הגשמים הביאו גם בתחום של משיב הרוח ומוריד הגשם לשינוי מהותי של תלות האדם באלוקים.

גם אם נתייחס לשבח הגדול החותם את הברכה – מחיה המתים, נמצא הבדל בין מעשי האדם למעשי הבורא.  אולם כיום אנו חיים במציאות שבה המוות הוא מציאות שאנו סובלים אותה, ואולי אפילו יותר מסובלים אותה. דמיינו חיים ללא מוות, אפילו ללא זקנה, שאנשים יחיו לעולם, ללא פחד של סיום, ללא "תאריך תפוגה". מה זה יגרום לרוב האנשים? האם זה יגרום ליותר ידע, ליותר עשייה? לדעתי ההפך הוא הנכון. רוב העולם האנושי, עם החולשות האנושיות, ישקע יותר בחוסר מעש, והחולשות יגדלו ויתגברו, בדומה לסיפורו של סולון על פי הרצל.

סטיב ג'ובס, מייסד אפל, טען כי המוות הוא הדבר הטוב ביותר שיצר הקב"ה בעולם, כיוון שללא פחד מהמוות איש לא היה יוצר מאום. כל היצירה האנושית נובעת מפחד המוות, מפחד האינות.

כאן מגיעה גבורתו של הקב"ה, המפרידה הגדולה בינו ובין האדם. הקב"ה הוא הנצחי, הוא חסר החולשות, הוא גיבור לעולם. אין לו סוף. ובכל זאת הוא מתעסק בעולם. הוא משיב הרוח, הוא מוריד הגשם, הוא מכלכל חיים בחסד, הוא סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים. את כל זה הוא עושה על אף שהוא אינו אנושי.

כאשר יצאנו לגלות שאלו הנביאים: "איה גבורותיו של הקב"ה?" והפסיקו לומר "האל הגיבור". לאחר זמן חז"ל, בנסחם את התפילה, ענו ואמרו: "הן הן גבורותיו, שמעביר על מידותיו".

הגבורה האלוקית היא כאשר הקב"ה מעביר על מידותיו האלוקיות כדי להיות עם בני האדם.

הגבורה האנושית היא לנצח את האנושיות כדי לגעת באלוקי. 

מולי קימל

מרצה בהתמחות לתקשורת

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

ויקרא תשעב.pdf

מחבר:

קימל, מולי

דוא"ל:

[email protected]