עיונים בסידור התפילה - תפילת העמידה – הודאה

 

אלא ש"גבורות" היא שבח כללי על גבורותיו של הקב"ה ואילו כאן, לקראת סיום, מודה המתפלל "על נסיך שבכל יום עמנו", ודוק, נסיך, "שאין בעל הנס מכיר בנסו" כהערת ר' יעקב מעמדין בסידורו בית יעקב.

ברכת ההודאה מתייחדת במספר נקודות שהבולטות שבהן הן ההשתחויה שבתחילתה, והצטרפות הציבור לשליח הצבור בהשתחויה וב"מודים דרבנן".

סמיכותה של ברכת ההודאה לברכת העבודה "רצה" שקדמה לה, מיוחסת במסכת מגילה (יח ע"א) לפסוק "זובח תודה יכבדנני" (תהלים נ) ומפרש רש"י על אתר "אחר זביחה תן הודאה".

פעולת הזבח משמשת כהכנעה שמזמינה הודאה. מכאן נמצינו למדים שההודאה גם היא עבודה.[1] היכולת להודות היא מידה גדולה וחשובה בעבודות הנפש, ולא לחינם משמשת המילה תודה והמילה הודאה גם בלשון וידוי. "תן תודה" אמר יהושע לעכן (יהושע ז, ט) ופירושו – התוודה, שכן היכולת להודות נובעת מהכרתו של אדם את מקומו, מעלתו וערכו. מתוך כך מכיר טובה לכל מי שמסייע בעדו.

מעלת ההודאה גדולה עד כדי כך שלברכת ההודאה מצטרף הציבור כולו ובכך הופכת ברכה זו לייחודית בתוך תפילת העמידה, בדומה לקדושה שאליה מצטרף הציבור כולו לאחר ברכת הגבורות.

הביטוי ההלכתי של הדמיון בין קדושה והודאה עולה בסוגיית הגמרא (ברכות כא ע"ב) שדנה בדינו של המאחר לבית הכנסת ונכנס בעת ששליח הצבור חוזר על תפילת העמידה.

אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור ל"מודים" – יתפלל, ואם לאו – אל יתפלל. ריב"ל אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל.

הדמיון בין הקדושה להודאה מוצאת ביטוי נוסף בהצטרפות הציבור אל שליח הציבור בהשתחוויה בזמן אמירת "מודים" ובכך היא הופכת לאמירה ציבורית.[2]  טעם הדבר מוסבר על ידי בעלי התוספות בנימוק ש"צריך לשוח עם הצבור שלא יראה ככופר במי שהצבור משתחוין לו".[3] הדברים מורחבים יותר על ידי האבודרהם:

שאין דרך העבד להודות לרבו ולומר לו "אדוני אתה" על ידי שליח אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמים, ואם יקבל על ידי שליח – אינה קבלה גמורה, שיוכל להכחיש ולומר לא שלחתיו [...] וזה שאמר דוד "אמרתי לה' אלי אתה" (תהלים קמ, ז) – אני בעצמי אמרתי לו ולא על ידי שליח.

מדברים אלה עולה שיש בברכת ההודאה גם מעין קבלת עול מלכות שמים. הבנה זו מחזקת פירוש המובא בספר המנהיג לראב"ן הירחי שפירש את הביטוי "מודים אנחנו לך" – משתחווים אנחנו לך, בדומה לפסוק  "ויאמר ציבא השתחויתי",המתורגם "מודינא".[4]

אך את הביטוי הציבורי הבולט מקבלת ברכת ההודאה לא רק במה שהציבור כורע עם שליח הציבור, אלא גם, ובעיקר, באמירת מודים דרבנן במקביל לתפילת הש"ץ. כינוי זה, "מודים דרבנן", נטבע על שום שברכה זו לא תוקנה כיתר התפילה על ידי אנשי כנסת הגדולה, אלא על ידי חכמי הגמרא (סוטה מ ע"א)[5] "בזמן ששליח צבור אומר מודים, העם מה הם אומרים?"

חמש נוסחאות הובאו בגמרא והכרעת רב פפא שנפסקה להלכה היא "הלכך נימרינהו לכולהו".[6] אכן, נוסח המודים דרבנן "שלנו" מורכב מצירוף כל ההצעות שבגמרא.

ניכר שלדעת כל החכמים הסיומת הראויה היא "על שאנו מודים לך", ביטוי שמתפרש על ידי רש"י כך: "על שנתת בלבנו להיות [מודים לך] דבוקים בך ומודים לך". רצה לומר, עצם העובדה שאנו זוכים לעמוד לפניך ולהודות לך מחייבת הודאה!

בתלמוד הירושלמי (ברכות א, ה) נידון גם כן הנוסח הראוי, אך שם מובאות ארבע הצעות עשירות יותר המשלבות פסוקים וציטוטים שונים:

בשם ר' סימאי: מודים אנחנו לך [...] שהחייתנו וקיימתנו וזכיתנו וסייעתנו וקרבתנו להודות לשמך בא"י אל ההודאות. רבי בא בר זבדא בשם רב: מודים אנחנו לך שאנו חייבין להודות לשמך תרננה שפתי [...] ונפשי אשר פדית בא"י אל ההודאות. רבי שמואל בר מינא בשם רבי אחא: הודייה ושבח לשמך [...] יהי רצון מלפניך [...] שתסמכנו מנפילתינו ותזקפנו מכפיפתינו כי אתה סומך נופלים וזוקף כפופים [...] בא"י אל ההודאות. בר קפרא אמר: לך כריעה לך כפיפה לך השתחויה לך בריכה כי לך [...] ומהללים לשם תפארתך בכל לב ובכל נפש משתחוים, כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו בא"י אל ההודאות. אמר ר' יודן נהגין רבנן אמרין כולהון.

הצעות אלה של חכמי ארץ ישראל לא נקלטו בסידורי התפילה, למעט הסיומת "ברוך אל ההודאות" ללא שם ומלכות.[7]

 

 

 

 

---