עיונים בסידור התפילה - תפילת העמידה – יעלה ויבוא

המקור לכך הוא בתוספתא המובאת בגמרא (שבת כד ע"ב): "דתני רבי אושעיא: ימים שיש בהם קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד – ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה". הדברים הובאו להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים תכב, א, תצ, ב).
במילות תפילת "יעלה ויבוא" אין הזכרה של "מעין המאורע". רש"י בפירושו למסכת שבת מבאר שמשמעות "הזכרת מעין המאורע" בימים שהיו מקריבים בהם קרבן מוסף היא "לבקש רחמים על ישראל ועל ירושלים להשיב עבודה למקומה לעשות קרבנות היום". מכאן מובן גם מדוע מוקמה התפילה בתוך ברכת העבודה. 
נוסח תפילת "יעלה ויבוא" נסמך על פסוק הלקוח מספר במדבר (י, י): "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם". על פי הפסוק, בזמן בית המקדש הועלה זיכרוננו לפני ה' באמצעות התקיעה בחצוצרות בעת הקרבת הקרבנות. כעת, משחרבנו וחרב בית חיינו, אנחנו מצרפים תפילה לה' שיעלה לפניו זיכרוננו במועדים שבהם תקעו בחצוצרות על הקרבנות.[1] 
התפילה מנוסחת בלשון בקשה לעתיד: "יעלה ויבוא ויגיע וגו' ", אך מתייחסת לזיכרון העבר, ההווה והעתיד: "זכרוננו וזכרון אבותינו וזכרון משיח בן דוד וזכרון ירושלים". 
הזיכרון הוא הכוח המקשר בין הזמנים ומאפשר יצירת רצף בין העבר להווה ולעתיד. כוח הזיכרון, הקיים גם אצל האדם כמי שנברא בצלם אלוקים, מאפשר לשמר בתודעה עניין מהעבר. הקיום היהודי מבוסס על תודעת חיים המקשרת בין העבר, ההווה והעתיד. למעשה אין להווה עמידה עצמאית, אלא תוכנו הוא הקישור שבין חוויות העבר הכלולות בו ובין הציפייה לגאולה בעתיד. בחיים היהודיים יש לזיכרון מקום מרכזי ועל האדם מישראל מוטלות חובות זיכרון שונות, לרבות חובות לזכור את מעשי ה' כמו יציאת מצרים ומעמד הר סיני. עם זאת, יש גם ביטויים לזיכרון של הקב"ה אותנו. הזיכרון פועל בשני כיוונים. אנחנו מצווים לזכור מאורעות משמעותיים מן העבר ולזכור את מעשינו, והקב"ה מצדו מבטיח לזכור אותנו.
בהקשר דנן של הבקשה להיזכר מלפני ה' בברכת "יעלה ויבוא" אין הכוונה לידיעה שכלית גרידא. אין גם אפשרות להעלות על הדעת צורך בבקשה מאדון העולם שלא לשכוח, שכן אין שכחה מלפניו. אלא מדובר בקריאה לתגובה רגשית, לקשר, לחידוש הברית.[2] במדרש רבה (בראשית, פרשה ח פסקה ו) מתארים חכמים שבעת יצירת האדם התרעמו המלאכים על הקשר המופלא שבין האלוקים לאדם והעלאת זכרונו מלפניו: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה ריבון העולם (שם ח) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו".אך למרות מחאת המלאכים הקב"ה יצר את האדם באופן המאפשר לו להידבק בבוראו ולזכות בהשגחתו. בתפילת "יעלה ויבוא" אנו חוזרים ומבקשים בשמונה לשונות בקשה שונות (יעלה, יבוא, יגיע, יראה, ירצה, ישמע, יפקד, יזכר) שיבוא זיכרוננו לפניו לפליטה, כלומר להצלה, לחן, לחסד, לרחמים, לחיים טובים ולשלום.[3] 
שמות הפועל "זכירה" ו"פיקדון" זכו לפרשנויות שונות בדברי חכמים ומפרשי המקרא. הרמב"ן בבראשית כא, א, תוך ציטוט פסוקים העושים שימוש בשורש פק"ד בהטיות שונות, מבאר שפקידה כוללת זכירה והשגחה על הנפקד, זכירה ותולדה מעשית שלה. לעומת זאת, במסכת ראש השנה (לב ע"ב) מוצגת מחלוקת בין ר' יוסי ור' יהודה אם פקידה וזכירה הן היינו הך או לא. להלכה מובא בשולחן ערוך (אורח חיים תקצא, ה ודברי הטור בסימן זה) שפיקדונות הרי הם כזיכרונות, אבל נהגו כדעת הסובר שיש שוני בין השניים והכלילו בפסוקי הזיכרונות בתפילת ראש השנה רק פסוקים העושים שימוש בפועל "זכירה". כך או כך, אנו מבקשים בתפילתנו שהזיכרון יהיה לטובה והפיקדון לברכה.

 

 

---

 

[1]    ר' הרב אליהו מונק, עולם התפילות, כרך א, קנז.