עיונים בסידור התפילה - תפילת העמידה – עבודה

 

רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה

והשב את העבודה לדביר ביתך

ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון

ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך

ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים

ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון.

 

בתפילה שלושה מוטיבים:

 

א.    קבלת התפילה האישית שלנו כחלק מתפילות כלל ישראל: "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה";

ב.    ציפייה לעבודת המקדש, שכן התפילה תוקנה במקום הקרבנות[1] ואנו שואפים להגיע למציאות השלמה: "והשב את העבודה לדביר ביתך", "ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך";

ג.     ציפייה כלל ישראלית לא רק לחזרה לעבודת המקדש אלא למובן הרחב יותר של חזרת השכינה לציון, לגאולה שלמה שתהיה בימינו: "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים".

 

נראה כי המשפט "ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון" צריך ביאור. מה פירוש המילים? את הבקשה לקבלת התפילה "ותפלתם מהרה האהבה תקבל ברצון" אנו מבינים, שכן היא מתאימה למוטיב הראשון שהזכרנו. אבל מה הם "אשי ישראל"? מה בא לבטא הביטוי באהבה? לאיזה משלושת המוטיבים שהזכרנו שייך חלק זה?

 

נוסיף נקודה מעניינת: יש הבדל בין הנוסחאות במשפט זה. לעומת הנוסח המובא לעיל שהוא נוסח ספרד, בנוסח אשכנז אין את המילה "מהרה". האם קיימת סיבה מהותית לשינוי הנוסחאות?

 

בביאור הפסוק "הנה אני בונה בית לשם ה' אלקי להקדיש לו להקטיר לפניו קטרת סמים ומערכת תמיד ועלות לבקר ולערב לשבתות ולחדשים ולמועדי ה' אלקינו לעולם זאת על ישראל"[2]  הגמרא[3] אומרת:

"לעולם זאת על ישראל" – א"ר גידל אמר רב, זה מזבח בנוי, מיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. ורבי יוחנן אמר, אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם.

שלמה המלך בזמן בניית המקדש קבע שהמקדש ועבודת הקרבנות היא לעולם, ללא הפסק. לדאבון לבנו חרבו שני בתי המקדש ואנו בציפייה למקדש שלישי. אם כן, היכן באה לידי ביטוי נצחיות המקדש?

הגמרא מביאה שני הסברים. הסברו של רבי יוחנן מובן לנו יותר. כשאין מקדש, נחשב העיסוק בהלכות עבודה וקרבנות כקיום בית המקדש. נתבונן בהסברו של רב גידל. הוא מציין הקרבה ממשית, לא "כאילו". מהו המזבח הזה? מה מקריבים בו? רש"י[4] מסביר שלפי רב גידל עבודת הקרבנות היא תמידית על ידי כך שבשמים יש מזבח ושם מיכאל מקריב עליו. עניין זה ממשיך את הקרבת הקרבנות הארצית שלא קיימת בזמן החורבן.

בעלי התוספות[5] מביאים שלושה פירושים:

ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. מדרשות חלוקין יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים, ויש מי שאומר כבשים של אש והיינו דאמרינן בשמונה עשרה בעבודה ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ויש אומרים דקאי אדלעיל והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל, לא מצאתי יותר.

בעלי התוספות מבארים את הסוגיה לאור התפילה "ואשי ישראל ותפילתם" – מה הם אשי ישראל?

א.    כשאין מקדש ואין הקרבת קרבנות נשמות הצדיקים הם במקום הקרבנות! פטירתם של צדיקים הם במקום קרבן או מהווים סוג של קרבן. אנו אומרים בתפילתנו שכרגע, שאין מקדש, שנשמותיהם של הצדיקים יהיו לרצון לפני ה', ו"אשי ישראל" פירושו "אנשי ישראל".[6]הט"ז על השולחן ערוך[7] כותב שביאור זה הוא המובחר מכולם;

ב.    כשאין מקדש יש מציאות רוחנית של כבשים של אש ומיכאל השר הגדול מקריב אותם לפני ה'. אנו מבקשים בתפילתנו שכבשים אלו יהיו לרצון לפני ה';[8]

ג.     הבקשה של "ואשי ישראל תקבל ברצון" היא בקשה עתידית שהקב"ה יחזיר את העבודה, ואנו מתפללים כבר מהיום שהעבודה במקדש תהא לרצון.

 

הטור[9] מביא ביאור נוסף ל"אשי ישראל ותפילתם" והוא שהתפילה שלנו היא כרגע במקום קרבנות ובתפילתנו אנו מבקשים שהיא תהא לרצון לפני ה'.

 

הפירוש הראשון של התוספות, שמשמעות "אישי ישראל" היא אותם נשמות צדיקי ישראל המוקרבים לה', קיבל משמעות מעשית בגזרות תתנ"ו. רבי יעקב הלוי מוורמיזא שראה את בני דורו ומקומו כ"אשי ישראל" המובאים כקרבן לה' השמיט את המילה "מהרה" כדי לא ליצור מצב שהיהודים עצמם מתפללים על קירוב מותם.[10] מאז הושמטה מילה זו בנוסח אשכנז.

 

נוסיף מתוך כך שאשי ישראל הם גם היהודים הקדושים שמסרו את נפשם בכל הדורות ובמיוחד בדורות האחרונים בשואה ובתקומת ישראל במאבק על העם, הארץ והמדינה עד ימינו ממש. תפילתנו היא שאותן נשמות קדושות יהיו לרצון לפני ריבונו של עולם כקרבן, וגם שאותם קרבנות ציבור אנושיים יהפכו בימינו ממש לקרבנות ציבור בבית המקדש, בהחזרת הקב"ה את שכינתו לציון.

 

 

---