עיונים בסידור התפילה - תפילת העמידה – עננו בזמן עצירת גשמים

יש להניח שהתפתחו כל מיני טקסים שכל מטרתם הייתה לעורר רחמי שמים לביטול עצירת הגשמים, שהרי כל מערך חייהם היה בנוי סביב הגשם: מים למילוי הבארות, להשקיית הצמחים, לגידולי השדה ולגידולי הבעל, להשקיית הצאן ולצורכי מרעה חוץ. מכאן הכינוי שניתן למים: "מים חיים", שבלעדיהם אין לעולם קיום.
שלוש פעמים ביום אנו קוראים בתפילת קריאת שמע:
והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו, בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר ארצכם בעתו, יורה ומלקוש, ואספת דגנך ותירשך ויצהרך. ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת. השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם. וחרה אף ה' בכם, ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה, ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם.
עצירת גשמים נתפסה כעונש על אי-קיום מצוות ולכן יש צורך בתפילה מיוחדת שתיתן מענה רוחני לסליחה, לכפרה, לחזרה בתשובה, ולפתיחת שערי שמים – תרתי משמע.
מכאן שיש לקיים טקס מיוחד שתיאורו במשנה בתענית (ב, א–ג):
והזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים אחינו, לא נאמר באנשי נינווה, וירא האלוהים את שקם ואת תעניתם, אלא "וירא האלוהים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג, י); ובקבלה הוא אומר, "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, ושובו אל ה' אלוהיכם: כי חנון ורחום, הוא ארך אפיים ורב חסד, וניחם על הרעה" (יואל ב, יג). עמדו בתפילה [...] ואומר לפניהם עשרים וארבע ברכות שמונה עשרה שבכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש. ואלו הן זכרונות, ושופרות, "אל ה', בצרתה לי" (תהלים קכ, א), "אשא עיניי, אל ההרים" (תהלים קכא, א), "ממעמקים קראתיך, ה'" (תהלים קל, א), "תפילה, לעני כי יעטוף" (תהלים קב, א). רבי יהודה אומר, לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות, אלא אומר תחתיהן, "רעב כי יהיה בארץ, דבר כי יהיה שידפון ויירקון ארבה חסיל כי יהיה, כי יצר לו אויבו, בארץ שעריו כל נגע, וכל מחלה" (מלכים א ח, לז; דברי הימים ב ו, כח), "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו, על דברי הבצרות" (ירמיהו יד, א). ואומר חותמיהן.
מנהג זה השתמר אצל יהדות תימן עד לעלייתם ארצה. ולא עוד, אלא שלעתים אילצו המוסלמיים את היהודים בעתות בצורת לקיים תפילה זו להורדת גשמים. לא פעם ולא פעמיים בתום התפילה נפתחו ארובות השמים. בשאר קהילות ישראל לא זכה המנהג להשתרש, אולי בגלל חוסר היכולת לנהל טקס דתי כזה בגלות, תחת שלטון זר, ובעיקר נוצרי. התחליף לטקס זה בארצות אשכנז היה התפילה "ועננו בורא עולם", הנאמרת בתפילת העמידה בברכת "שמע קולנו".
המקור המודפס הקדום ביותר לתפילה זו הוא הטור (אורח חיים, סימן תקעט) ומיוחס לרבי יעקב בן אשר בן המאות 
ה-יג–יד.

להלן נוסח התפילה:
ועננו בורא עולם במידת הרחמים בוחר בעמו ישראל להודיע גודלו והדרת כבודו. שומע תפילה, תן טל ומטר על פני האדמה, ותשביע את העולם כולו מטובך, ומלא ידינו מברכותיך ומעושר מתנות ידך. שמור והצל שנה זו מכל דבר רע, ומכל מיני משחית ומכל מיני פורענויות, ועשה לה תקווה ואחרית שלום. חוס ורחם עלינו ועל כל תבואתנו ופרותינו, וברכנו בגשמי ברכה, ונזכה לחיים ושובע ושלום כשנים הטובות. והסר ממנו דבר וחרב ורעב, וחיה רעה ושבי וביזה, ויצר הרע וחליים רעים וקשים ומאורעות רעים וקשים. וגזור עלינו גזירות טובות מלפניך, ויגלו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים, וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו.
חשוב לציין שאמנם התחינה כוללת בקשה לגשמי ברכה, אולם שולבו בה גם בקשות נוספות נגד פגעים, מחלות, יצר הרע, מאורעות רעים וקשים, חרב ועוד.
נוסח זה התקבל בארץ על ידי מרבית קהילות בני אשכנז בו בזמן שעדות המזרח לא נהגו לאמרו, שכן תפילה בנוסח מעין זה כלולה ב"ברך עלינו" בחורף, הנאמרת בין אם ירדו גשמים ובין אם לא.
ברך עלינו ה' אלקינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה. ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה, ורוה פני תבל, ושבע את העולם כלו מטובך, ומלא ידינו מברכותיך ומעושר מתנות ידיך, שמרה והצילה שנה זו מכל דבר רע ומכל מיני משחית ומכל מיני פורענות, ועשה לה תקוה טובה ואחרית שלום. חוס ורחם עליה ועל כל תבואתה ופרותיה, וברכה בגשמי רצון ברכה ונדבה, ותהי אחריתה חיים ושבע ושלום כשנים הטובות לברכה, כי אל טוב ומטיב אתה ומברך השנים. ברוך אתה ה' מברך השנים.
עם החזרה לארץ וחידוש העצמאות היהודית בהוראת הרבנים הראשיים, הרב אונטרמן והרב ניסים זצ"ל, הוכנסה התפילה לסידורים ואף נקבעו מועדים להתחלת אמירתה אם לא ירדו גשמים עד לאותה עת.
עבר י"ז במרחשוון, זמן רביעה ראשונה, ולא ירדו גשמים מתחיל הש"ץ לומר בברכת שומע תפילה "ועננו בורא עולם" [...] ואם נענו [...] אומרים ברכת הודאה אחרי תפילת שחרית, ואין אומרים תחנון בתפילה זו (שנה בשנה, תשכ"ב).
מי חיבר את התפילה?
אין הכרעה במחקר מי היה מחברה. מחד גיסא יש בה סממנים של תחינה הלקוחים מהתלמוד הירושלמי, ומאידך גיסא אימוצה על ידי יהודי אשכנז מעידה על טיב כותבה – בן תפוצה זו.