עיונים בסידור התפילה - תפילת העמידה – עננו בתענית

 

הגמרא במסכת תענית[1] דנה במיקום תפילה נוספת זו: "צלותא דתעניתא היכי מדכרינן"? (תפילת התענית היכן מזכירין?) הגמרא מכנה את תפילת עננו "צלותא דתעניתא", היינו תפילת עננו היא הזכרת מעין המאורע של התענית בתפילה. כך אכן נאמר בברייתא במסכת שבת:[2] "שני וחמישי ושני של תעניות [שהיו גוזרין בארץ ישראל בגלל עצירת גשמים] ערבית שחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע". בקשה זו  מתאימה לתוכן היום, תפילת עננו, בדומה לראש חודש, לחנוכה ולפורים שמזכירים באותם ימים בתפילה "מעין המאורע" (עננו).

נחזור לשאלת הגמרא במסכת תענית היכן מוסיפים את תפילת עננו. הגמרא מביאה את דברי האמורא רב יהודה לבנו רב יצחק: "יחיד שקיבל עליו תענית מתפלל של תענית [עננו] והיכן אומרה בין [ברכת] גואל לרופא [כברכה בפני עצמה]". רב יצחק מקשה וחולק על הוראת אביו וקובע שאת תפילת עננו מוסיפים בתוך ברכת שומע תפילה. בסיכום דיון ממצה נפסק ששליח ציבור אומר עננו כברכה בפני עצמה בין ברכת גואל לברכת רופא, ואילו לגבי היחיד יש מחלוקת אמוראים ולהלכה: והלכתא בשומע תפילה.[3]

במסכת שבת אכן נאמר לפי ההלכה "ואומר מעין המאורע [עננו] בשומע תפילה". אך שם נאמר שיש לומר עננו בשלוש התפילות – ערבית, שחרית ומנחה. אף על פי שבליל התענית לא צמים בכל זאת מזכיר מעין המאורע. מסביר רש"י:[4] "מאחר שנכנס היום". אף שעדיין אוכלים ושותים בלילה נכנס יום הצום מתחילת הלילה ולכן יש לומר את תפילת עננו. רש"י מוסיף שמצא בתשובת הגאונים ברייתא:

"שנו רבותינו פעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מתפלל [עננו] ופעמים שאינו שרוי בתענית ומתפלל [עננו] הא כיצד כאן בכניסתה כאן ביציאתה כלומר ערב תענית אע"פ שעתיד לאכול לאחר התפילה מתפלל [בתפילת ערבית] תפילת תענית [עננו] וליל מחרתו אף על פי שעודנו בתענית כשמתפלל תפילת ערבית אינו מתפלל תפילת תענית [עננו] וסוף דברי הגאונים כתבו אבל אין אנו רגילים לומר ערבית ואפילו שחרית שמא יארע לו אונס חולי או בולמוס ויטעום כלום ונמצא שקרן בתפילתו".

 

כלומר, בתקופת הגאונים התחילו לומר עננו רק בתפילת מנחה מחשש שמא יצטרך לאכול מחמת מחלה או אונס ונמצא ששיקר בתפילתו כשאמר "עננו [...] ביום צום תעניתנו". אבל בתפילת מנחה הנאמרת לאחר חצות היום נמצא שהוא שרוי בתענית רוב היום. 

בעלי התוספות[5] חולקים על דעת הגאונים: "ולי נראה דלא נקרא שקרן כיון שהיה בדעתו להתענות אפילו אקרי אונס אחר כך" ולכן יאמר עננו בכל התפילות. המהרש"א מסביר שדעת הגאונים שונה מדברי הגמרא כי "בדורות אחרונים נוספה חולשה לעולם" ולכן החשש, לאונס, שלא ישלים את תעניתו, גדול יותר.

להלכה נפסק[6] ששליח ציבור אומר עננו בחזרת הש"ץ גם בשחרית וגם במנחה בין "גואל" ל"רופא", קובע אותה כברכה בפני עצמה וחותם בה "העונה בעת צרה". מסביר רבנו מנוח[7] ששונה האזכור בתענית מכל אזכור מעין המאורע בתפילות, שבהם אין הש"ץ חותם כברכה בפני עצמה (יעלה ויבא או על הניסים) כי בתעניות שנקבעו על צרות כגון עצירת גשמים היו מוסיפים בתפילת הש"ץ שש ברכות.[8] לפיכך תיקנו בכל תענית לש"ץ ברכה אחת בפני עצמה שהיא "עננו". היחיד אומרה בשומע תפילה, למנהג קהילות ספרד בשחרית ובמנחה ולמנהג אשכנז רק במנחה.

נוסח התפילה מופיע לראשונה בסדר ר' סעדיה גאון במקוצר. נוסח ארוך יותר נמצא בסדר התפילה של הרמב"ם ובמחזור ויטרי. להלן נוסח עדות המזרח:

עננו אבינו עננו ביום צום התענית הזה כי בצרה גדולה אנחנו אל תפן לרשענו ואל תתעלם מלכנו מבקשתנו היה נא קרוב לשועתנו טרם נקרא אליך אתה תענה נדבר ואתה תשמע כדבר שנאמר והיה טרם יראו ואני אענה עוד מדברים ואני אשמע כי אתה ה' פודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה.

תוכנה של התפילה היא זעקת תחנונים לבקשת סליחה, ולישועה והצלה מכל צרה, ומכאן מקומה המתאים בברכת שומע תפילה. אם כן, למה הש"ץ אומרה לאחר ברכת "גואל"? מסביר רבנו מנוח שברכת גואל משמעותה גאולת הגלות וגאולה מצרות. משום כך תיקנו "עננו מצרותינו". כן מצאנו ענייה אחר גאולה שכתוב[9] "ה' צורי וגואלי" וכתוב מיד לאחר זה "יענך ה' ביום צרה".

בזעקת תחנונים זו אנו מבטאים את מטרת התענית כפי שכותב הרמב"ם:[10] "להתענות [...] עד שירוחמו מן השמים".

                                            שמואל הרץ

 

---