עיונים בסידור התפילה - תפילת העמידה – שומע תפילה

[2] אורח חיים קיט, א.

 

ברכת שומע תפילה מייצגת את התפילה הספונטנית-אישית שהייתה קיימת בתקופת המקרא ובתקופת בית שני לפני סידור התפילה הממוסדת על ידי חז"ל.

בתנ"ך אנחנו מוצאים אישים רבים שמתפללים בין על עצמם ובין על אחרים. חלק מהתפילות הן בקשות לאומיות וחלקן תפילות הודיה. אך לרוב התפילות נובעות מצרה אישית וקריאה אל הקב"ה להתערב ולהושיע.

אברהם מתפלל על אבימלך מלך גרר בהדרכת הקב"ה וגורם לריפויו; אליעזר עבד אברהם מבקש הדרכה בבחירת הזיווג ליצחק; יצחק מתפלל על בן; יעקב אבינו מתפלל על הצלה מידי עשו;‏ משה רבנו מתפלל על מרים אחותו שהצטרעה ועוד דוגמאות רבות נוספות. נראה שהתפילות היו ספונטניות בהתאם למצב, למעמד ולהלך רוחו של המתפלל.

ניתן לדייק מנוסח הברכה "שומע תפילת כל פה" (קיים בנוסח ספרד ובנוסח בני עדות המזרח) שהכוונה היא לתפילות ספונטניות שונות הבוקעות מפיות בני אדם שונים בעם ישראל.

יש כאן בעיה, כי היענות לתפילת אדם מסוים יכולה לבוא על חשבון אינטרסים מנוגדים לאדם אחר. למשל תפילתם של עוברי דרכים המנוגדת לבקשת הגשם הנאמרת על ידי הכוהן הגדול ביום הכיפורים ומיד נצרכת תפילה נגדית.

מטרת תפילת "שומע תפילה" היא בקשה מהקב"ה שיענה לתפילות כל אדם ואדם בישראל עם האיזון המתאים לרצונות המנוגדים.

על רקע הדברים הללו דרשו חז"ל:

רוח צפונית יפה לחיטים בשעה שהביאו שליש וקשה לזיתים בשעה שיניצו. רוח דרומית קשה לחיטים בשעה שהביאו שליש ויפה לזיתים בשעה שיניצו. וסימניך: שולחן בצפון ומנורה בדרום. זה מרבה שלו וזה מרבה שלו.[1]

רוח צפונית מביאה את הגשם ומועילה במיוחד לחיטה כשהיא ירוקה והגבעולים מתחילים להתמלא בגרעיני חיטה, אך מביאה נזק לזיתים בזמן פריחתם. לעומת זאת, הרוח הדרומית המביאה את ימי החמסין מועילה לפריחת הזית, אך מזיקה לגידולי החיטה הזקוקים לגשם נוסף.[2]

תפקידם של שולחן לחם הפנים והמנורה בבית המקדש היה לסנכרן את הבקשות המנוגדות של חקלאי ישראל. זה תפקידה של תפילת "שומע תפילה" בתפילה הממוסדת.

 

מתוך ברכת "שמע קולנו" אנו למדים גם שלאדם יש צורך גדול בקשר עם הקב"ה. קיים הבדל בין בקשה לסיפוק צרכים חומריים ובין עצם הצורך לעמוד בקשר יום-יומי מתמיד עם הקב"ה. נדגים זאת בדברי משה רבנו לבני ישראל ערב כניסתם לארץ.

משה מגולל בפני בני ישראל את הקורות אותם מאז יציאתם את ארץ מצרים. בין היתר הוא מזכיר את פרשת המרגלים: "ויקחו בידם מפרי הארץ ויורדו אלינו וישבו אתנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלקינו נתן לנו". מדברי המרגלים עולה שבחה של הארץ ותגובת בני ישראל. "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו.[3]

רש"י מפרש:

בשנאת ה' אתנו, והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר, מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך [...] משל למלך בשר ודם, שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען.

בהמשך נאומו מוסיף ומחדד משה רבנו את ההבדל המהותי בין מצרים לארץ כנען:

כי הארץ, אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא, אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעֹת למטר השמים, תשתה מים. ארץ אשר ה' אלהיך דֹרש אֹתה תמיד, עיני ה' אלקיך בה מרֵשית השנה, ועד אחרית שנה.[4]

מצרים ארץ של חקלאות אינטנסיבית, השקיה באמצעות מים זמינים, ואילו ארץ כנען חקלאות אקסטנסיבית "למטר השמים תשתה מים". לכאורה, מתוך הדברים הללו ניתן להבין שעדיפה ארץ עם חקלאות שלחין ומים זמינים מארץ חקלאות-בעל יבשה שתושביה נתונים לחסדי שמים.

חכמינו, בניגוד לבני ישראל, רואים בפסוקים אלה את יתרונה של ארץ ישראל על מצרים.

ארץ מצרים שותה מן הנמוך וארץ ישראל שותה מן הגבוה. ארז מצרים נמוך שותה גבוה אינו שותה, ארץ ישראל גבוה ונמוך שותה. ארץ מצרים גלוי שותה, שאינו גלוי אינו שותה ארץ ישראל גלוי ושאינו גלוי שותה [...] מצרים שותה מן נילוס, בבל שותה מן הנהרות אבל א"י אינה כן אלא הן ישינין על מיטותיהן והמקום מוריד להן גשמים (מדרש תנאים).

מהתיאור עולה שהחקלאים במצרים השקיעו עבודה רבה בבניית התעלות, הבריכות והאמות שמהן הוזרמו המים אל החלקות, לעומת בני ישראל שמלאכתם נעשית בידי הקב"ה.

אך לא תמיד ולא בכל תנאי. הרשב"ם מסביר שברכת ה' מותנית בתנאי שישמרו את מצוות ה'.

"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים": צריכים אתם לשמור את מצוות ה' אלוהיכם, כי הארץ הזאת טובה מארץ מצרים לשומרי מצוות, ורעה מכל הארצות ללא שומרים.

כי הארץ אשר אתה בא שמה אינה כארץ מצרים, שאין צריכים למטר, בין טובים ובין חטאים, בטורח השקאת שדותיהם יש להם לחם, אבל ארץ ישראל אם אתם שומרים מצוות, עיני ה' אלוהיך בה, להשקותה במטר השמים, מראשית השנה ועד אחרית השנה, לתת מטר בעת הצורך.

אם כן, ארץ ישראל נבחרה למען ידעו תושביה ולהזכירם שהם זקוקים כל העת לרחמי שמים[5] ותלויים בהשגחה תמידית. וכיצד יזכרו? באמצעות ברכת "שמע קולנו". מדי יום ביומו יוסיפו גם בקשות אישיות ויביעו את הרצון לקשר עם הקב"ה. מתוך הברכה "שמע קולנו" יבינו שהתפילה היא צורך האדם, לא פחות מאוכל, פרנסה, סליחה, בריאות, דעת וגאולה. זהו צורך קיומי וצורך דתי.

יהי רצון שישמע הקב"ה את כל תפילותינו וימלא כל משאלותינו לטובה.