עיונים בסידור התפילה - תפילת מנחה

[1]  פרקי אבות א, ב.

 

הרב פנחס קהתי כותב בפירושו למשנה:

העבודה – עבודת הקרבנות, בזכותה העולם קיים. כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת, העולם מתברך על יושביו וגשמים יורדים בזמנם, ומשחרב בית המקדש, באה התפילה, שהיא עבודה שבלב, במקום עבודת הקורבנות.[1]

תפילת מנחה היא אחת משלוש התפילות הנאמרות בכל יום. היא נקבעה במקום קרבן התמיד של ערביים. אפשר להתפלל מנחה מאמצע היום ועד שקיעת החמה. לתפילה בשעות הראשונות שאחרי חצות היום קוראים "מנחה גדולה", ולתפילה בשעות הסמוכות לשקיעת החמה קוראים "מנחה קטנה". ברוב בתי הכנסת מתפללים מנחה לקראת שקיעת החמה  בצמוד לתפילת ערבית; במקומות עבודה רבים מתפללים מנחה גדולה בצמוד להפסקת צהריים. נעמוד על  ייחודה של תפילה זו:

תפילת מנחה מיוחדת בזה שהיא נאמרת באמצע היום. אפשר לומר שתפילת שחרית מתבקשת; אדם קם בבוקר עם הצורך להודות ולברך. את תפילת "מוֹדֶה אֲנִי" הוא אומר מיד, ובתחילת תפילת שחרית אומר שוב:  "בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי, בְּעֵת אִישַׁן וְאָעִירָה". זו אמירה המביעה את ביטחונו של האדם. לפני השינה הוא יודע שרוחו מופקדת בידי בורא עולם, והוא אינו יָרֵא.כידוע, בשעת השינה מתנתקת הנשמה מהגוף ומופקדת בידי האל. הוא מחזירה ברחמיו בבוקר מחודשת ורעננה, ועל כך מודה האדם בתפילת שחרית.

גם תפילת ערבית, הנאמרת בסוף היום, כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה, הגיונית ומתבקשת. לאחר התלאות והריצות, שוב יש לאדם הצורך להתפלל ולבקש: "הַשְׁכִּיבֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ לְשָׁלום כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה, וּשְׁמור צֵאתֵנוּ וּבואֵנוּ לְחַיִים וּלְשָׁלום מֵעַתָּה וְעַד עולָם".

לעומתן, תפילת מנחה היא באמצע היום, באמצע העבודה, באמצע הלימודים, בזמן נקוב. האדם טרוד בענייני השעה ומתבקש לזכור, לעצור, לנסות למצוא מניין, ולהתפלל. הוא מתבקש לקטוע את רצף יומו לצורך התפילה.

מה משמעות הדבר?

מנחה היא מתנה, שי, דורון.^[2] מספר פעמים מופיעה בתנ"ך מנחה המוגשת למלך ומבטאת קבלת מרות. כך אצל הבל שהביא מנחה לה' וכך אצל יעקב אבינו השולח מנחה למשנה למלך במצרים. כך גם בתפילת המנחה אנו פונים אל ה' בתור עבדים ל"מלך", מלך מלכי המלכים, מתוך קבלת מלכות שמים.

מה "מתנה" יש כאן?

כידוע, התפילה היא לצורכי האדם, ודווקא תפילת מנחה היא "מתנה" לאדם המאמין, המסוגל לעצור את מירוץ החיים באמצע היום כדי לעמוד בתפילה. זהו מעין פסק זמן המזכיר לנו מי אנחנו, מאין באנו, לאן אנו הולכים, ומה באמת חשוב בחיים.

זה מה שנאמר: "בכל דרכיך דעהו". הדבקות בקב"ה היא תמידית, רצופה. בכל זמן אנו חשים בנוכחותו, גם באמצע היום כשאנו טרודים בשגרת ההווה. תפילת מנחה היא מתנה כי היא משחררת את האדם מהשעבוד לחומריות  ומוסיפה לו פן רוחני. היא מעניקה דקות של קדושה בתוך ענייני החולין המעסיקים אותנו במהלך היום. כלומר ייחודה של תפילת מנחה בכך שהיא נאמרת מתוך חיי המעשה שלנו, לא כמו תפילת שחרית שעדיין לא התחלנו בשגרת היום-יום, ולא כמו תפילת ערבית שבה אנו כבר בסוף יום העבודה שלנו.

אולי לכן אמרו חכמים: "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה,^[3] שנאמר:"וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר [...]".^[4] אליהו הנביא בהר הכרמל, במלחמתו נגד נביאי הבעל, התפלל לה' בזמן "עֲלוֹת הַמִּנְחָה"‏ ונענה מיד בתפילתו. מכאן למדו חכמים שזמנה של תפילת מנחה הוא "עת רצון", שעה שבה התפילות מתקבלות. לכן על האדם להיות זהיר לבל יפסיד תפילה זו.

הכול מאמינים בכוחן של תפילות. "אין לך חברה שאין בה מתפללים, ואין לך אדם שאינו חובק בסתר לבו תפילה".^[5]

חנה סנש, "הצנחנית שלא שבה", מבקשת בשירה המפורסם:

אֵלִי,

שֶלּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם

הַחוֹל וְהַיָּם,

רִשְרוּש שֶל הַמַּיִם,

בְּרַק הַשָּמַיִם,

תְּפִלַּת הָאָדָם.

 

היא כתבה שיר זה בקיבוץ שדות ים ב-1942, בעיצומה של התופת באירופה. המשוררת מבקשת שיישמר הסדר הטוב,ותפילת האדם היא עדות לעולם מסודר; יש כתובת, יש למי לפנות, וכל עוד יש תפילה בעולם – יש אמונה ויש תקווה.

 

את התחושה של חוסר אונים בהיעדר תפילה אנו רואים בשירו של אברהם חלפי, חלוץ שעלה לארץ מפולין ב-1924:

                          עִם קֹמֶץ שָמַיִם בַּיָּד

                        הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַי.

                        הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם

                          בְּרַגְלַי

                          עִם קֹמֶץ שָמַיִם בַּיָּד.

 

מה זה "קמץ שמים" אם לא האמונה, היכולת להתפלל?

הדובר בשיר מתוודה: לו הייתה לו מעט אמונה, מעט תפילה, היה מתגבר על כל המכשולים, ואפילו היה מסוגל לחצות את הים ברגליו.

התפילה היא צורך אנושי ליצירת קשר עם בורא עולם. אדם מביע בתפילתו את רחשי לבו: את בקשותיו, את קשייו ואת תודותיו. שיח זה עם בורא עולם מעניק כוח, מספק  משמעות לחיים, על כל מה שהם מזמנים לנו.

לפי המסורת, את תפילת מנחה חיבר יצחק אבינו,"ויצא יצחק לשוח בשדה",[6] ודרשו את המילה "לשוח" מלשון שיח. אין שיח אלא תפילה. תפילת מנחה היא מתנה עבורנו, זמן שבו אנו יכולים לשפוך את שיחנו לפני מלך מלכי המלכים, וכולנו תפילה ש"לא תיגמר לעולם תפילת האדם".

 

 

---