עיונים בסידור - תפילת העמידה - תשובה

דפי מאורות (5772-26)

"ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"

הראשונים נחלקו אם יש מצווה מן התורה להתפלל או שמא מצוות התפילה נתקנה על ידי חכמים בימי בית שני. לדעת הרמב"ם, מצווה מן התורה שכל יהודי יתפלל תפילה אחת ביום לפחות.

לעומתו הרמב"ן סובר שאין כוונת התורה לצוותינו להתפלל בכל יום, אלא שבכל עת צרה נפנה אל ה' בתפילה. אין כאן ציווי לקבוע תפילה בכל יום, אלא הדרכה פשוטה לעם ישראל בכל עת צרה לפנות אל הקב"ה בתחינה והוא יושיענו.

מגמתה של התפילה היא להעלות אותנו, ולו לזמן קצר, מעל עסקי החומר המעסיקים אותנו, ולהזכיר לנו כי נשמתנו הטהורה שואפת ונכספת אל השלמות ורוצה להידבק בבוראה. על כן, לקראת התפילה יש להתכונן הן מן ההיבט הפיזי לוודא שגופנו נקי וראוי לעמוד בתפילה לפני הבורא הן מן ההיבט הרוחני, שאם יש הרגשה של קנאה או כעס כלפי משהו יש להסירה לפני התפילה.

מעניין להתבונן בפסוק הפתיחה של תפילת שמונה עשרה: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" (תהלים נא, יז). פסוק זה נלקח מתוך הפרק שמשורר דוד בבוא אליו נתן הנביא להוכיחו. רש"י מפרש: "מחול לי, ויהי לי פתחון פה להגיד תהילתך". בעל מצודת דוד מוסיף על כך: "במה שתמחול לי, תפתח פי להגיד תהילתך לרבים, ולהעיר לבם על התשובה".

בהמשך הפסוקים, "כי לא תחפוץ זבח ואתנה [...] זבחי אלוקים, רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" (שם, יח–יט), נראה שדוד המלך חשש שבעקבות חטאו אין לו אפשרות לכפרה, שמשכן שילה חרב, בית המקדש אינו בנוי, והקרבה בבמות איננה הקרבה שלמה. לכן חושש דוד שאין לו זכות להתפלל.

כפי שציינו קודם, מגמתה של התפילה היא להעלותנו מעל עסקי החומר, והרמב"ן מציין שבעת צרה נפנה אל הקב"ה. אדם יכול להרגיש ולתלות את הסיבה לכך שתפילתו איננה מתקבלת על זה שלא כיפר על עוונותיו כיוון שאינו יכול להקריב קרבנות. הרי כל עוד עמד המקדש על תלו אדם שחטא הקריב קרבן ועבר תהליך של כפרה שלמה. אך לאחר החורבן אין אפשרות להקריב קרבנות. תקנתם של אנשי הכנסת הגדולה להתקין את התפילה ולפתוח את התפילה בפסוק זה דווקא מיד לאחר החורבן נותנת תקווה לאדם. כשם שהקב"ה כיפר לדוד על אף שלא יכול להקריב, כך הקב"ה יאפשר לנו לכפר על עונותינו, לחזור בתשובה ולהתפלל לפניו אף על פי שלא הקרבנו קרבן.

מה הייחוד של פסוק זה המאפשר לנו לפתוח בתפילה לקב"ה? המילה הפותחת היא אדני. במילה זו אדם מכניע את עצמו לפני הקב"ה ומקבל אותו לאדון. ברגע שאדם מכניע עצמו לפני הקב"ה הוא נכנס כבר לתהליך של כפרה וממילא יבואו בהמשך שאר השלבים. כיוון שהחטא הוא בעיקרו מרידה באדון, ברגע שאדם מכפיף את עצמו חזרה לאדון הוא מצהיר על כך שהוא כעבד לפני אדונו וברצונו ללכת על פי הדרכתו. ניתן להבין מתוך דברי רש"י שזה מה שדוד המלך מבקש: "תמחל לי על העבר כדי שאוכל להגיד את תהילתך". המצודת דוד הוסיף: "לא רק שאומר את תהילתך, אלא גם אפרסם זאת ברבים כדי שגם אחרים יתעוררו לתשובה".

אולי משום כך סובר הרמב"ם שמן התורה אדם חייב להתפלל לפחות פעם ביום, כך שבכל יום ויום יקבל על עצמו במילים את הקב"ה לאדון. בהלכות תפילה (ד, טז) הרמב"ם שואל "כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה". אדם יוצא ידי חובת התפילה כאשר הוא ממלל בתפילה ומכוון את לבו לקב"ה. בכוונה זו מופיעה ההכנעה ובקשת המחילה על חטאים שעברנו, ובקשת עזרה מהקב"ה שיפתח את פינו כדי שנאמר את תהילתו.

בפסוק זה ובקודמו הזכיר דוד המלך שניים ממוצאי הפה: שפה ופה. אנו מבקשים מהקב"ה שיפתח את שפתותינו ואז פינו יאמר את תהילתו. האם יש לנו קושי לפתוח את השפתיים? מה הוא ההבדל בין שפתיים ופה?

ניתן לדמות את השפתיים לכלי ואת הפה לתוכן, לאור.

אנו מוצאים שימוש במילה שפה במבנה סמיכות: שפת המדרכה, שפת השולחן ועוד, ואילו לפה מצאנו "על פי הדברים האלה" (שמות לד, כז). "על פיך ישק כל עמי" (בראשית מא, מ). אנו מבקשים מהקב"ה שיפתח את שפתותינו כדי שנוכל להלל אותו ולבקש את בקשותינו. אלמלא ניתנה לנו רשות מאת הקב"ה לפתוח את שפתותינו הייתה זו עזות מצדנו לעשות זאת. ללא פתיחת השפתיים לא נוכל להלל את הקב"ה משום שאי אפשר לדבר בשפתיים חתומות, או כפי שנכתב בפסוק להגיד תהילתך.

אם כן נמצא שבפתיחת תפילת שמונה עשרה אנו מכניעים עצמנו לפני בורא עולם ומבקשים כפרה כדי שנוכל להודות ולהלל את הקב"ה.

איילה מוקדס

מרצה במסלול לחינוך מיוחד

מקורות:

חכם, ע' (תש"ן). תהלים, א, מוסד הרב קוק, ירושלים.

הרב מלמד, א' (תשנ"ד). פניני הלכה, א. מודן בשיתוף הר-ברכה.

http://ravsharki.org/content/view/44/629

http://www.kipa.co.il/jew/13/44599.html