פרשת אחרי מות

דפי מאורות (5774-29)
"דם יחשב לאיש ההוא"- חשיבות אחזות עם ישראל
 
איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כבש [...] מחוץ למחנה [...] דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא [...] ולא יזבחו עוד [...] לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ויקרא יז, א–ז).
 
 
רש"י מפרש במקום: "'שעירים" = שדים. כלומר מי שזובח קרבן לאלוהים אחרים נחשב כאילו שפך דם אדם ועונשו כרת. אך למרות הפשט המובן מכאן, מביא הרב משה צבי נריה בספרו "נר למאור", שחז"ל דווקא מרחיבים לנו את האיסור לא רק לעניין עבודה זרה, אלא גם לגבי סוג מסוים בעבודת ה'. חז"ל, בתורת כוהנים בצמוד לפסוק "אשר הם זובחים על פני השדה", קובעים: "מלמד שכל הזובח בבמה (לכבוד ה'), כזובח לשדה (לעבודה זרה)" (תורת כוהנים, אחרי מות ו, ט).
וכי אכן שייך להשוות בין עובד עבודה זרה (שעונשו כרת) ואת חומרת פגיעתו בכבוד ה', לאדם שזובח לקב"ה בבמה פרטית במקום במשכן או בבית המקדש?
בחומש דברים מפורש האיסור שאין בני ישראל רשאים להקריב קרבנות אלא באוהל מועד: "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום [...] כי אם במקום אשר יבחר" (דברים יב, יג). הרב נריה מבאר במאמרו כי ההתפלגות של עם ישראל בעשיית הבמות פוגעת במרכזיותו של בית המקדש שאותה מנסים כל כך לשמר. ה"כלי יקר" מחדד זאת על הפסוקים "כי אם אל המקום אשר יבחר [...] לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים יב, ה): מתחיל הכתוב בלשון רבים – "תדרשו" ומסיים בלשון יחד – "ובאת". רצה לומר שאזהרה זו היא גם לרבים וגם ליחיד באותה מידת חומרה. אסור לאף אחד להיבדל באופן כזה מעם ישראל, אף אם כוונתו לשם שמים. הרב נריה מוסיף, שכל פגיעה באחדות העם היא פגיעה בנפש האומה וחמור עניין זה כאילו שפך את דמה. לכן השתמשה התורה בביטוי הנוקשה "דם יחשב לאיש ההוא – דם שפך" (דברים, יז, ד).
הרב נריה הלך בדרכו של הראי"ה קוק זצ"ל, המבהיר את ההשוואה התמוהה בין עובד עבודה זרה למקריב בבמות ואומר:
כי גם ההתאחדות לשם שמים על ידי קיבוצים קטנים [קבוצות אנשים קטנות] שבבמות – מפסידה היא את יסוד אחדות האומה הכללית שבמרכזה הגדול, שרק על ידה תתגלה ותתקיים תכלית חפץ ה' [...] ולכן משנקבע המקום לקדושה הכללית בירושלים, נאסרו הבמות" (עולת ראיה, א, רכז–רכח).
הגותו המכילה של הרב קוק, המבקשת לקבל ולאהוב כל אחד על פי דרכו ומעשיו, אינה עומדת מנגד כשמדובר על פגיעה בערך אחדות עם ישראל ופעולתם יחד כאיש אחד. ברגע שיהודי פורש, שלא בצדק, מהכלליות, הדבר מביא לפירוד גדול הפוגע בתכליתו של עם ישראל. כל התכלית שבה ה' חפץ בעולמו נפגמת, שהרי בית המקדש וכן המשכן מוצגים כמקומות הבחירה, כסמל לאחדות האומה, ועבודתנו אל מול ה' יתברך. יהודי שמחליט חלילה להיבדל מן הציבור אפילו בהקרבת קרבן לשם שמים איננו באמת יכול לעשות מצווה זו בכוונה טהורה, שכן אמרנו שחפץ ה' הוא אחר. יהודי זה מפר את רצונו של הבורא ובמקום להתחבר לאחדות שהובהר מקומה במקום אחד – במזבח. המקריב בבמה בוחר דווקא בריבוי מקומות ועליו יאמר האברבנאל בפירושו: "כאילו יאמינו בריבוי אלוקות ושאינו אחד יתברך" (אברבנאל, אחרי מות יז, א).
לקראת אור חג הפסח המתקרב ובא, מאיר את עינינו הרב שלמה אבינר שליט"א בספרו "טל חרמון, על מועדי השנה, ושם דגש על חשיבות ההבנה וההערכה של אחדות עם ישראל, העם שעבר כל כך הרבה תלאות ואסונות במהלך ההיסטוריה (טל חרמון, עמ 190, מאמר ד 2). לעמנו לקח זמן רב להיווצר ולהתגבש ומשימתנו עודנה קיימת ולא תמה. בכל יום בחיינו עלינו לדעת להשקיע מחשבה כיצד אפשר להגביר את האחדות; כיצד ניתן למנוע את ההתפלגות הבאה, ולדעת להשתמש בכוח הסגולה של חוויית לידת עם ישראל בחג הפסח לדורותיו, ומתוך כוח עצום זה להשפיע על סביבתנו היום, עכשיו.
 
ספיר ציטרין
 

 

מחבר:
ציטרין, ספיר