דפי מאורות (5771-29)

מוטיבציית יתר – מובילה ליעילות בעשייה?

 

נכתב לעילוי נשמת האחיין, תם וטהור, התינוק שילה אריאל וינברגר ז"ל, נפטר בי"ח בשבט ה'תשע"א

 

בפסוק הראשון של פרשתנו (טז, א) הקב"ה מדבר אל משה, אך לא נכתב מה דיבר. רק בפסוק השני ("ויאמר ה' אל משה, דבר אל אהרן אחיך") נאמרו למשה כל ענייני הקִרבה לקודש וסדר עבודת כוהן גדול. שינוי הלשון של "וידבר" בפסוק הראשון לעומת "ויאמר" בפסוק השני מוביל למחשבה נוספת, מה היה הדיבור הקשה בתחילה אשר לא מפורט כלל, לעומת האמירה בלשון רכה ומפורטת.

 

 

​

אומר רש"י (על פי חלק מהגרסאות): "אין אנו יודעים מה נאמר לו בדיבור הראשון". בהמשך מביא רש"י משל להסביר מדוע נזכר מות נדב ואביהו כאן, אבל עדיין לא ענה על השאלה "מה נאמר לו בדיבור הראשון". אמנם ראב"ע הסביר שהזכיר את מות בני אהרון אך לא נאמר מה תוכן הדיבור.

ננסה להבין מה היה הדיבור בפסוק הראשון, על ידי הבנת עניינם של נדב ואביהוא (פירוט הפרשייה בפרשת שמיני י, א–ז).

בחז"ל יש מספר דעות לסיבת מותם של נדב ואביהוא:

(א)  "לא מתו בני אהרון עד שהורו הלכה בפני משה רבן" (עירובין סג).

(ב)  "אמר לו נדב לאביהוא, אימתי ימותו שני זקנים הללו (משה ואהרון) ואני ואתה ננהיג את הדור?" ( סנהדרין נב).

בתורת כוהנים יש סיבות נוספות:

(ג)   "פרועי ראש היו".

(ד)  "שתויי יין היו".

(ה)  "מחוסרי בגדים היו".

וכן בחז"ל:

(ו)    "שלא נשאו נשים".

(ז)   "נכנסו לקודש הקודשים".

לכל הדעות והפירושים יש ראיות ורמזים בתורה. ננסה להסביר את המכנה המשותף לכל הפירושים שבאו מאותו שורש.

נדב ואביהוא רצו להתקרב אל הקב"ה. כאשר ה' נגלה למשה בסנה ורצה להודיע לו את דרכיו, משה הסתיר את פניו. לאחר מכן משה התחרט וביקש: "הראני נא את כבודך". ענה לו ה': "
לא תוכל לראות את פני". אומרת הגמרא: "כשרציתי – לא רצית; עכשיו כשאתה רוצה – איני רוצה" (ברכות ז).

בעיני נדב ואביהוא זוהי ענווה שאינה במקומה. לדעתם הרי שהימנעותו של משה מלהסתכל מנעה מעם ישראל את ההכרה המלאה במהותו של הקב"ה. על פי זה אמרו שניהם: "מתי ימותו שני זקנים אלו, ואני ואתה שמוכנים לחזות את ה' ננהיג את הדור?" כמו שכתוב על נדב ואביהוא (לפי רש"י) שלא הסתפקו בראייה בעלמא אלא "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא), ובמדרש תנחומא: "היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה".

גם בפרישתם מנשותיהם ניסו להתרומם יותר ממשה, שהרי משה פרש מן האישה לאחר שכבר היו לו בנים, ואילו נדב ואביהוא "לא נשאו נשים" בכלל, כמו שכתוב: "ובנים לא היו להם" (במדבר ג).

לכן, לאחר שיצאה אש מלפני ה' וכל העם נפלו על פניהם, לא הסתפקו בכך, אלא "ויקחו מחתות ויתנו בהן אש", בתקווה להסתכל שוב בשכינה. כל זאת עשו מבלי ליטול רשות ממשה שנרתע מלהביט בשכינה, וגם לא מאביהם אהרון אשר ידע שאין להיכנס פנימה אלא בעת ובדרך שה' יצווה.

אם כן, בחפזונם להתקרב אל ה' נדב ואביהוא לא הקפידו על בגדי הכהונה ועל פריעת הראש. גם שתויי יין היו כדי להרבות ולהוסיף שמחה על שמחה שהרי השכינה שורה רק מתוך שמחה. דרכו של משה בהתקרבותו אל ה' לא הספיקה בעיני נדב ואביהוא והם רצו יותר!

אם כן, מה דיבר ה' אל משה בפתיחת פרשתנו? "בקרבתם לפני ה' ", כלומר הם רצו להתקרב אל ה' יותר מהראוי ותוך כדי כך עברו על כמה עברות כדי להתקרב. לא נאמר "בהקריבם" כמו שנאמר בפרשת שמיני כי כאן אין הכוונה להתמקד במעשה הקרבת הקטורת, אלא "בקרבתם" – על זה שהשתדלו להתקרב לה', לראות ולחזות דברים שנאסרו על האדם, כולל משה רבנו. וכן אומר הקב"ה: "בקרובי אקדש", באלה אשר רצו באמת ובתמים להתקרב אל ה' ולא עשו זאת באופן הראוי.

 

מעוז ביגון

סטודנט לתואר שני בניהול וארגון מערכות חינוך

 

 

קבצים להורדה:

אחרי מות תשעא

מחבר:

ביגון, מעוז