פרשת אחרי מות קדושים

דפי מאורות (5773-29)
להתקרב אבל בזהירות
                               
"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו"
נשאלת השאלה: הרי כתוב, "בקורבי אקדש", שמשמע שנדב ואביהו היו מיוחדים לפני הקב"ה. מעבר לכך, הרי לפי המדרש משה אמר לאהרון אחיו שבניו היו גדולים יותר מהם.
 
 

​ בעלי התוספות (יומא נג ע"א, ד"ה "שהורו") מביאים מספר תשובות לשאלה זו:

1. "מסיני נטלו" – שנענשו עבור חטא אהרן אביהם בעשיית העגל הזהב בהר סיני
2. שתויי יין נכנסו
3. מחוסרי בגדים נכנסו
4. שצפו להחליף את משה ואהרן – "שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו"
לעומת דברי התוספות כתוב בתורה בפשטות: "בקרבתם לפני ה' וימותו". ומסביר האור החיים הקדוש:
דיבר ה' למשה דרך מיתתן שהיתה על זה הדרך בקרבתם לפני ה', פירוש שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה, שבה מתים הצדיקים, והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם ואילו הם נתקרבו לה', והוא אומרו בקרבתם לפני ה', ואומרו "וימותו" בתוספות וא"ו, רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים שהגם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם, והבן וכו'.
יוצא אם כן שנדב ואביהו התקרבו ל"חיבת הקודש" בידיעה שהם הולכים למות. וקשות לנו כל התשובות לעיל, אלא שההסבר של האור החיים כולל את כל התשובות שהוזכרו. מתוך גדלותם חשבו את עצמם מתאימים להחליף את משה ואהרן ולכן הרשו לעצמם להורות הלכה. מתוך כך חשבו שאיסור שתיית יין אינו תקף לגביהם ובקדושתם הרבה אין היין משפיע עליהם. כנ"ל גם לגבי הבגדים. לטענתם, הבגדים הם מעין מיגון מפני עוצם הקדושה שחשבו שלא תזיקם. למעשה רצו להיות "סולם שראשו מגיע השמימה" גם אם אינו מוצב ארצה, גם אם אין דרך לרדת חזרה. ניצנים לכך נראו במעמד הר סיני שהבינו כי אצלם האכילה והשתייה מהוות חלק בלתי נפרד ממערך הקדושה ואין להן כל קשר לעולם שלמטה.
ובאמת, אדם צריך להיות כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. חז"ל אמרו כי ארבעה נכנסו לפרדס ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. אכן רבי עקיבא היה היחיד שיצא בשלום, אך מדוע נמנה כמי שלבדו נכנס בשלום? הרי כולם נכנסו בשלום, ולפחות בן זומא שכמו נדב ואביהו הציץ ומת ועליו נאמר "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". אלא שמי שאינו מסוגל לצאת בשלום, מי שאין סולמו מוצב ארצה, גם אם ראשו באמת מגיע השמימה אין זה נקרא שנכנס בשלום. להיכנס נכנסים רק אם יש דרך ברורה ומסודרת גם לרדת חזרה לעולם המעשה.
משה רבנו, הנביא הגדול מכולם, היה העניו הגדול מכולם. אפשר לראות אצלו שכמו שהדרך להר חורב הובילה בעקבות כבש קטן שמשה רבנו דאג לו, כך גם דרכו לפסגה לא ניתקה אותו מכל אדם בישראל. לכן ביקש משה מהקב"ה בשעה שחיפש ממשיך דרך: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות איש על העדה", שדרשו חז"ל כי ביקש איש שידע לילך לרוחו של כל אחד ואחד ממש כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
זו היא נקודה חשובה ביותר לאדם הרוצה לעלות מעלה מעלה במעלות התורה: שיעלה מדרגה אחר מדרגה בלי לקפוץ ושיגרום שכל מדרגה תהיה יסוד וקרקע להמשך העבודה. מתוך כך יהיה כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
 
(מבוסס על מאמר של הרב מרדכי נויגרושל)
רבקה ציון
סטודנטית בהתמחויות
לתושב"ע ולחינוך חברתי קהילתי


 
 
 

 

 

 

מחבר:
ציון, רבקה