פרשת אחרי מות-קדושים

דפי מאורות (5775-29)
חינוך מתחיל מהבית!
 
פרשות אחרי מות וקדושים מחוברות ושייכות זו לזו. הרצי"ה קוק זצ"ל, מסביר בעניין העריות:
בפרשת אחרי מות מופיעה האזהרה על האיסור, ואחר כך התוצאה – העונש – בפרשת "קדשים" [...] איסורי העריות מופיעים בניגוד לטומאות הגויים ובפרט על מנת להרחיק את עם ישראל ממעשי ארץ מצרים וממעשה ארץ כנען, "אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים" (ויקרא יח, כד).
 
 

בין איסורי העריות שבפרשת אחרי מות לתוצאה – העונש –  שבפרשת קדושים, מופיע הציווי "קדשים תהיו כי קדוש אני" (שם יט, ב). זה ציווי כללי המופנה לכל עדת בני ישראל והמתפרט על ידי מצוות רבות המופנות לכל אחד ואחת מעם ישראל. ציווי זה כולל ומקיף את כל תחומי החיים של העם היהודי: חוקים ומשפטים, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו.
מדוע בוחרת התורה לפתוח את פירוט הציווי הכללי, "קדשים תהיו" דווקא בציווי "איש אמו ואביו תראו"?
מה החשיבות הגדולה של יראת אם ואב? מה הקשר בין יראה זו לקדושה?
אור החיים הקדוש מסביר שהקשר בין מצוות "קדשים תהיו" למורא אם ואב הוא רמז לגדר עריות. בפירושו הוא מביא את מאמר חז"ל (סוטה לו ע"ב) כהוכחה לקשר שבין עריות ויראת אם ואב: כאשר תקפה אשת פוטיפר את יוסף במצרים והוא נאבק בייצרו, הזדמנה לו תמונת דיוקן אביו וכך מנע עצמו מעבֵרה חמורה זו.
יוסף הצדיק הציל את עצמו מתועבות ארץ מצרים על ידי כך שהיה ירא מאביו. המחויבות למצוות שלמד בבית, לצניעות ולנאמנות בין אב לאם, היא שעזרה לו להתגבר על יצרו ולהינצל מאשת פוטיפר.
רעיון זה של ציור דיוקן האב, כאשר אדם נאבק ביצר העריות ובמיוחד במקום שבו התועבות והמעשים בתחום העריות הם סמל לטומאה – בארץ מצרים, מבטא את גודל המחויבות שלנו כלפי הורינו, כלפי מי שחינך אותנו למידות טובות ולמצוות. יראת האב והאם עומדת בניגוד ליצר העריות, בניגוד לשבירת המסגרת המשפחתית התקינה, ומהווה את הבסיס להמשך היותנו עם קדוש.
הרש"ר הירש כותב:
פרק זה מתחיל בכיבוד אב ואם, שהוא אבן היסוד של כל מוסר אנושי, חברתי [...] יחס היהודי של בנים להוריהם [...] הוא נשמת חיי המשפחה, המגדלת בנים לתורת ה' ומטפחת בהם כל מידה טובה.
הבסיס לחיי חברה תקינים הוא חיי משפחה המחנכים למידות טובות, ובא לידי ביטוי ביחסי בנים להוריהם. לכן אומר הרב הירש שהמצוות שהתחדשו בפרק זה (ויקרא, פרק יט), ובעיקר אלה הקשורות למידות ולתכונות אופי, הן המחנכות ליושר ולנאמנות, לאחווה ולפייסנות ומשתיתות את חיי החברה על אהבת הרֵע. הרי אלו מידות טובות – שכוח המדינה לא יכפה עליהן, ושופט בשר ודם לא יעניש עליהן, ושליטתן בחברה תלויה רק באופי חבריה.
אם כן, התנאי ההכרחי והראשון לחיי קדושה בעם ישראל הוא חיי משפחה תקינים. קשרי נישואין ואיסורי עריות מהווים מסגרת ובסיס לקדושת עם ישראל. מובן שמתוך חיי קדושה בין איש לאשתו אפשר גם לחנך את הדור הבא, את הילדים, הסופגים את חיי הקדושה דרך ההורים ולומדים דרכם מהי יראת ה'.
בסיום מסגרת הפרשיות אחרי מות–קדושים אפשר לראות את התוצאות שגם הן קשורות לחינוך בבית. כהקדמה לעונשים על עריות מופיע הפסוק, "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת" (שם כ, ט), והרמב"ן אומר: "יחזור לראש הפרשה שאמר: 'איש אמו ואביו תראו' ". הורים שאינם מחנכים ליראת ה' ולקיום מצוות עלולים לגרום, חס ושלום, למצב של "איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו", שהוא המצב המנוגד לתחילת הפרשה.
הציווי "קדושים תהיו", הבא בתוך המסגרת של איסורי העריות ועונשם, וכן המצווה הראשונה – יראת אם ואב, מלמדים אותנו שיעור חשוב: קדושת עם ישראל מבוססת על הקשר הטהור בין איש לאשתו ובחינוכם ליראת ה'. יחסי חברה תקינים, ערכי מוסר ומידות טובות בין בני אדם, שורשם בתוך הבית, בחינוך של אם ואב וביחס הנבנה ביניהם ובין ילדיהם.
החינוך מתחיל מהבית!
יהי רצון שנזכה ונצליח לחנך את ילדינו ליראת ה' ולאהבתו מתוך חיי משפחה נאמנים ושלמים.
 
ענת מרום
בוגרת ההתמחות לתנ"ך
 
 

 

מחבר:
מרום, ענת