דפי מאורות (5773-31)

צוות חינוך בפרשה

 

בפרשת אמור מופיעות מצוות קדושת הכוהנים – זהירות מטומאת מת, איסורי חיתון ופסול בעל מום.

קדושה היא הופעה של חיים בצורה המלאה והשלמה ולכן היא מחייבת התרחקות מדברים שיש בהם מיעוט של חיים או טומאה, כדוגמת אלה.

 

 

כותב על כך מדרש תנחומא:

משל לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך. אמר המלך: גוזר אני עליך שלא תראה את המת כל ימיך, מפני שאתה נכנס ויוצא ורואה פני, שלא תטמא את פלטרין שלי. כך גזר הקדוש ברוך הוא על הכהנים הנכנסים לבית המקדש, שלא יטמאו למת. לפיכך הוא אומר: לנפש לא יטמא בעמיו.

קדושת הכהונה כוללת גם את הילדים הקטנים וגם את אלה שלא הגיעו עדיין לגיל מצוות וחינוך. אפשר ללמוד זאת מהפסוק המובא בתחילת הפרשה, בפתיחת המצוות המיוחדות לקדושת הכוהנים: "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת עליהם לנפש לא יטמא בעמיו".

רש"י מתייחס לכפילות המילים "אמור" ו"אמרת", וטוען שיש כאן שתי אמירות: אחת, לכוהנים הבוגרים שייזהרו מטומאה, והשנייה, "להזהיר גדולים על הקטנים", כלומר הוראה לגדולים להרגיל את הקטנים בהלכות הטהרה.                כאן המקור היחיד בתורה שבו מופיעה מצווה על חינוך קטנים למצוות. לגבי שאר המצוות התורה לא מצווה לחנך את הקטנים שעוד לא בגיל מצוות, כי מצוות חינוך היא מדרבנן. חז"ל רצו שילד יגדל עם אהבה לתורה, מה שמצריך תהליך ולא בבת אחת. לכן קבעו שיש להרגיל את הילדים בתורה ובקיום מצוות כבר מגיל צעיר, עוד לפני שהגיעו לגיל חינוך.

אבל לגבי מצוות הכהונה יש מצוות חינוך מדאורייתא, ולכן צריך להרחיק גם את תינוקות הכוהנים הקטנים מטומאת מת. לדוגמה: תינוק למשפחת כוהנים שנולד בבית חולים שבו אין סידורי טהרה מתאימים, יש להרחיקו משם מוקדם ככל האפשר וכן יש להיזהר לא ללכת עם ילד של כוהן לבית קברות.

מדוע לגבי מצוות קדושת הכהונה דווקא יש ציווי על חינוך מהתורה?

קדושת הכוהנים עוברת אצלם בתורשה, מאב לבן, והיא מתקיימת גם אצל הקטנים שקיבלו בירושה את הסגולה של הכהונה. לכן דווקא פה התורה מדגישה את החשיבות של הקניית הערכים והמצוות גם לקטנים.

רש"י (שמות יט, ג) מאיר לנו, שיש לשים לב למילים שהתורה בחרה להשתמש בהן כשנתנה את הציווי הזה: "אמור", שזוהי לשון רכה לעומת "דיבור" או "הגדה". "כה תאמר לבית יעקב" – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה. "ותגד לבני ישראל" – "ענשין ודקדוקין פירש לזכרים, דברים הקשין כגידין".

דיבור הוא דבר קשה וחתוך. מכאן ניתן גם ללמוד על דרך החינוך הנכונה: "אמור" – ברכוּת ובאמירה נעימה.

בגמרא כתוב על הצורה שבה אדם צריך להתכונן לקראת השבת: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר! אפילו כך צריך אדם לאמרם בנחת כדי שיקבלו ממנו".

אין קבלה ואין חינוך מתוך כעס וכפייה, אלא מתוך נחת ואהבה.

(על פי הרב אבינר, טל חרמון, ירושלים תשנ"ה)

 

חמדה אל-חי

סטודנטית בהתמחויות לתנ"ך ולחינוך חברתי קהילתי

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

אמר תשעג

מחבר:

אל-חי, חמדה