דפי מאורות (5774-31)

בפרשתנו אנו קוראים על ציווי עריכת לחם הפנים: "ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד" (כד, ח). במבט ראשון מצווה זו תמוהה. עריכת הלחם נראית כייחוס פעולות גשמיות אל הקב"ה, שצריך את לחם הפנים על שולחנו לאכלו. מדוע ביהדות, השוללת את גשמיות האל, קיימת מצווה כזו?

 

 

האברבנאל עורך חשבון כיצד מידות השולחן מתאימות לאכילת אדם. הוא עורך הקבלה בין שתים עשרה החלות ובין שתים עשרה הפעמים שהמן ירד במשך השבוע לישראל (פירוש האברבנאל לשמות כה, כג). וממשיך:

והנה הלחם הזה לא היה נאכל שמה אבל היה נחלק למשמרות. והוא המוכיח שלא היה זה לצורך גבוה אלא לרמוז על מעשי ה' [...] או הערה ורמז שהטובות הגשמיות והעושר והכבוד הם מלפני ה' לאוהביו ולשומרי מצוותיו (פסוק כט).

כלומר, לפי האברבנאל לחם הפנים כלל לא קשור לאכילת הקב"ה. הלחם הוא סמל לאכילת האדם. הוא נערך בבית המקדש, לומר שהעושר והטובות הגשמיות מגיעים ממקור הקדושה – הקב"ה.

קאסוטו מפרש בצורה שונה. לדעתו, השולחן במקדש ערוך לאכילה – קערות וכפות, אך אין שימוש בשולחן ובכליו לאכילה. השולחן הערוך לאכילה אך אינו משמש לאכילה, מסמל את ההפך ממה שחשבנו. הוא מסמל את שלילת הגשמיות שבאל.

ניתן לתת פרשנות אחרת למעשה לחם הפנים על פי דרכו של הרמב"ם. הרמב"ם מבאר במורה נבוכים את מטרת הקרבנות: "שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום" (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק לב). לכן, כשעם ישראל יצא ממצרים ונעשה עם ה' היו נהוגות בעולם עבודת המקדשות והקרבת הקרבנות. הקב"ה לא רצה לבטל עבודה זו, שמפני רגילותם בעבודות האל הללו. לכן ציווה הקב"ה לעם ישראל לקיים עבודות אלו, אך לכוונם אל הקב"ה ולא לזולתו.

אפשר להחיל רעיון זה גם על לחם הפנים. בעבודות האלילים באותה תקופה היה מקובל לערוך את "לחם האל" (אנציקלופדיה מקראית, ערך "לחם הפנים"). לכן, כחלק מהרעיון להמשיך את אותן עבודות בעבודת ה', ציווה ה' גם על עריכת לחם הפנים. זה הטעם לציווי על לחם הפנים.

אלא שגם אחרי שציווה על עריכת לחם הפנים, רצה הקב"ה שלא יטעו לרעיון הגשמת האל. לכן השולחן נערך לאכילה, אך לא מתבצעת בו אכילה. בכך מראה התורה שבניגוד לאלילים, הקב"ה אינו גשמי, כדברי קאסוטו. נראה שהתורה רצתה לערוך שינוי נוסף, כדי להרחיק את רעיון ההגשמה. "ביום השבת ביום השבת יערכנו" – לחם הפנים נערך אחת לשבוע, ולא מדי יום. בעבודות האלילים היו עורכים לחם בכל יום, ואפילו כמה פעמים (אנציקלופדיה מקראית, שם). אך התורה רוצה להדגיש שעל אף השימוש בעבודת עריכת הלחם, אין זו אכילה רגילה וגשמית כמו בעבודת האלילים. לכן הלחם נערך רק פעם בשבוע.

מכאן נוכל להבין את פרשת המקלל המופיעה מיד לאחר מכן. רש"י מביא באחד הפירושים לפרשת המקלל: "רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה". המקלל מלגלג על כך שעורכים למלך פת צוננת של תשעה ימים. המקלל – שאביו גוי במקור – רגיל שעורכים לחם מדי יום. מתוך כך הוא מזלזל בכבוד הקב"ה שאליו עורכים את הלחם, ומקללו. הוא מבין שמדובר כאן באכילה גשמית ולכן מן הראוי שתהיה פת חמה.

התשובה מונחת בדברים שהצגנו. שינוי התדירות מיום לשבוע נועדה להבדיל בין עבודת ה' לעבודה הזרה. אין כאן אכילה גשמית ואין צורך אמתי בפת חמה או צוננת. העיקר הוא עצם העבודה – "יערכנו לפני ה' תמיד".

 

אבי קלמנטינובסקי

תלמיד במכון ההוראה כרם ביבנה

 

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

אמר תשעד

מחבר:

קלמנטינובסקי, אבי