דף הבית > פרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך

דפי מאורות (5774-36)
 
בכל שנות נדודיו במדבר זכה עם ישראל להשגחה אלוקית מופלאה שלוותה בנסים רבים וביניהם גם נס ירידת המן.
 

​

המן, לחם אלוקי שמימי, שכונה "לחם אבירים",[1] לחמם של מלאכי השרת,[2] ירד בכל יום ויום במשך ארבעים שנה, באופן מדויק ומושלם לכל אדם, בדיוק בכמות ובמידה הנצרכת לו לאותו היום בלבד (מלבד יום שישי). טעמו היה משובח וערב "וטעמו כצפיחית בדבש"[3] וכלל את כל הטעמים שבעולם, אך צורתו נשארה שווה.
אם כן, מדוע לא השתנה מראהו בהתאם למזון שבו חשק האדם? מדוע גם נכתב עליו "ויענך וירעבך ויאכלך את המן",[4] שמסביר המדרש[5] שבניגוד לטעמו שהיה משובח וערב, מראה המן לא היה תאווה לעיניים וזה היה ממד העינוי שבו. בקברות התאווה מאס העם במן והתאווה לאוכל הגס והגשמי של מצרים: "זָכַרְנוּ, אֶת הַדָּגָה, אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם. אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים, וְאֶת הַשּׁוּמִים".[6] המפרשים מסבירים שהעם "התאווה לתאווה",[7] הוא רצה להרגיש שוב את התאווה לאוכל שכבר נעלמה.
המן תפקד לא רק כנס אלא גם כניסיון. כאשר העם אכל את אותו המזון בצורתו הגשמית שוב ושוב הוא כבר לא סיפק את התאווה לחיך ולעיניים. רמת ההשתוקקות והתענוג מהאכילה הגשמית הלכה ופחתה. ניסיון המן בא לבנות קומה רוחנית נוספת בהתמודדות מול יצר התאווה לאוכל. אכילה נכונה ומתוקנת שמה דגש על הקיום הבסיסי ועל הצורך האמתי של האדם ולא על דחפים שמקורם בתאוות חיצוניות. כוח האכילה הוא כוח בסיסי וטבעי מאוד, אך אם אין הגדרת גבול  תהיה הרגשה של חסר ורעב מתמיד.
מתוך הכרת האדם את מדרגתו, היתרה על מדרגת החי, יוכל לזהות את הגבולות הראויים לאכילתו. כאשר אדם מבין שיש בעולם צדק וחוק, אפילו בדברים הפשוטים ביותר כמו אוכל, ויגדיר לעצמו מהו שובע עבורו, מה הם הצרכים האמתיים של חייו, יוכל לקבוע לכוחות חייו חוקים וגבולות. שלמה המלך מתפלל לקב"ה: "הטריפני לחם חוקי",[8] ביטוי המתאר את האוכל כלחם קבוע, כדבר קצוב ומוגבל. גם הקב"ה קוצב לנו את מזונותינו בהתאמה מלאה לצרכים שלנו. "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים".[9]
הרב אליעזר קשתיאל כותב:
דוגמא למשמעת ושליטה עצמית אפשר לראות אצל אליעזר עבד אברהם המגיע מדרך ארוכה במדבר ופוגש את רבקה על יד הבאר, הוא אינו מאבד עשתונות, אינו משתולל, אלא מבקש "הגמיאיני נא מעט מים", הגמיעיני, כדי בליעה, רק מה שאני צריך. לעומתו עשו, הלועט המוכר לנו ביותר, עולה מן השדה, לא מדרך ארוכה, יש לו אוכל מזומן אך הוא תובע הלעטה, לא על פי הצורך. "ויאמר עשו.. הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" אני אפתח את הפה ואתה תשפוך פנימה. אכילה ללא גבולות.[10]
 על האדם לעמול כדי להגיע למדרגה רוחנית עליונה כזאת, שאכילתו תהא על פי חוק, שאוכלים כי צריך וכמה שצריך.
 
יסמין הלפרין
סטודנטית בבית הספר בריאה לרפואה משלימה


 

 
 
 

 

 

 

קבצים להורדה:
PDF icon בהעלותך תשעד
מחבר:
הלפרין, יסמין