פרשת בהעלותך

 

את אותה סיטואציה מצאנו בפרשת בנות צלופחד (במדבר כז, א–יא). אנשים מסוימים ניגשים אל משה ומבקשים דין, ומשה אינו יודע להשיב להם. גם שם נאמר (שם כז, ה): "ויקרב משה את משפטן אל ה' ", אך בניגוד לשבח שמשבח רש"י את משה בפרשת פסח שני, כאן הוא אומר: "נתעלמה הלכה ממנו וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר 'והדבר הקשה תקריבון אלי' ".

מדוע בפרשת פסח שני רש"י מפרש את פנייתו של משה אל ה' כדבר חיובי ומשבחו בצורה בלתי רגילה, ואילו בפרשת בנות צלופחד רש"י רואה באי ידיעתו של משה את הדין כפירעון על חטא הגאווה?

הרב אברהם ריבלין, המשגיח של ישיבת כרם ביבנה, מסביר שבפרשת פסח שני שאלת הטמאים הייתה שאלה לא טריוויאלית, משה לא היה אמור לדעת אותה. לכן כאשר הוא צריך "פוסק", ומשום שיכול לפנות ישירות אל הקב"ה, הרי זו זכות גדולה. לכן רש"י משבחו.

לעומת זאת, שאלתן של בנות צלופחד היא שאלה לגיטימית ביותר: מה הדין במקרה שהאב לא השאיר אחריו יורשים זכרים? כיוון שמשה לא יודע את התשובה לשאלה פשוטה זו הרי זהו גנאי גדול. לכן רש"י מפרש שנתעלמה ממנו הלכה.

בפרשת פסח שני אנו רואים גם מקרה מופלא: בעקבות בקשתם של הטמאים להיות כלולים בתוך עם ישראל ולקיים עמם את הפסח, מחדש הקב"ה הלכה המאפשרת לטמאים לקיים את הפסח כהלכתו. לכאורה, אם האנשים הטמאים לא היו מבקשים לא הייתה מתחדשת הלכה זו. בעקבות עיון בהלכה המחודשת הזו, וכן במדרש המובא בתחילת פרשתנו, נוכל להגיע לתובנות עמוקות גם לגבי חיינו:

בתחילת הפרשה רש"י מביא מדרש:

למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות.

המשותף לאנשים הטמאים ולאהרון הוא, שעל אף שאין הם נכללים בציווי הניתן על ידי ה', בין אם זה להקריב את קרבנות הנשיאים בין אם זה לקיים את הפסח, הם רוצים להיות שותפים בקיום דבר ה'. אין הם מוותרים על הזכות הגדולה של עשיית מצווה אף על פי שמן הדין הם פטורים ממצווה זו. בשני המקרים אנו רואים את היענותו של ה' לכמיהה הגדולה של המבקשים לקיים את דברו. ניתן ללמוד מכך כלל גדול: אדם צריך לשאוף לקרבת אלוקים ולקיום מצוותיו גם כאשר אינו מחויב כלל במצווה.

עד כה ניתן היה לחשוב שהמצוות הן רק "כפיית הר כגיגית", אלא שבסיפור פסח שני אנו מגלים שיש צד נוסף: הרצון לקיום המצוות מתוך רצון חופשי.

הגרי"ד סולובייצ'יק, במסתו "וביקשתם משם",[1] מסביר את הצורך בשני צדדים אלו. מצד אחד, הצורך בכפיית המצוות:

האדם, שהגיע לידי הכרת אלוקים רק מתוך תודעתו האישית הפנימית, ולא הרגיש בצבת האונס הגילויי המכריחו להסתגל לחוק ומשפט [...] מסוגל להקדיח תבשילו ברבים. זוהי הטרגדיה של האדם המודרני, שבמקום להשתעבד אל אלוקים, מנסה הוא לשעבד את אלוקיו לצרכיו היום-יומיים.

לעומת זאת יש צורך חשוב בעבודה מתוך רצון חופשי, כמו בפרשת פסח שני: "מצד אחר [...] האדם צריך לעבוד את בוראו לא רק מתוך הרגש כפייה [...] אלא [גם] מתוך רצייה ושאיפה ספונטניות, עשירות הגוונים והמשמחות את הלב".

נמצאנו למדים שעלינו לעבוד את הבורא לא רק מתוך הציווי האלוקי, אלא אף מתוך רצון חופשי ושמחה.

 

---