You must have Javascript enabled to use this form.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים
השאירו פרטים
מתעניינים בלימודים? השאירו פרטים
פרשת בהעלותך
דפי מאורות (5775-36)
בפרשת השבוע (בהעלותך) מתארת התורה את מסעות בני ישראל על פי הענן.
כשמתבוננים בפשט הכתוב עולות שתי נקודות עיקריות שדורשות הסבר:
א. האריכות המופלגת בה נוקטת התורה נראית לכאורה מיותרת. מדוע לא היה מספיק לכתוב שבני ישראל נוסעים על פי העלות הענן ושכינתו? מדוע נצרך התיאור הארוך שלפעמים הענן שוכן יום, לפעמים יומיים, לפעמים שבוע וכו'?
ב. צריך להבין מדוע התורה חוזרת ומדגישה שוב ושוב שעל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו.
כתשובה לתמיהות אלו ביארו מספר מפרשים שבפרשייה זו רוצה התורה לתת שבח לבני ישראל על שתלו עצמם לגמרי בקב"ה, נסעו על פיו וחנו על פיו, ללא שום רצון עצמי משלהם, על אף הקושי העצום לחיות באופן מתמיד בתחושה שאין להם שום שליטה במצבם.
מציאות החיים במדבר הייתה מציאות כזו שבה אי אפשר לתכנן שום דבר מראש, וברור לעין כל שהמציאות תלויה בכל רגע ממש בה'. זה השבח הגדול שמשבחת התורה את בני ישראל בפרשתנו. אינה דומה חניה של ימים רבים לחניה של ימים מספר, ולא חניה של יום לזו של יומיים, ולא של חודש לזו של שנה. כל חניה וניסיונותיה, כל חניה וההתמודדויות שלה, כשהכול מראה כל הזמן בבהירות גמורה את התלות המוחלטת בקב"ה. לכן חוזרת ומשבחת התורה את בני ישראל שכל מסעיהם הם על פי ה'.
תקופת המדבר איננה תקופה היסטורית שחלפה לה, אלא תקופה שנצרבה לנצח בנשמתנו ונזכרת לנצח אצל הקב"ה.
ירמיהו הנביא, לפני שמתחיל בנבואות הפורענות, מנבא נבואה מדהימה:
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה' (ב, א–ג).
בפשט הדברים, בא הקב"ה ומשבח את ישראל על הליכתם אחריו במדבר על אף הקשיים הרבים. המלבי"ם מבקש לבאר נבואה זו על פי המיקום שלה בפתחן של נבואות הפורענות, וכותב:
הקדים הקדמה כוללת לדברי פורענויות אשר ינבא בכל הספר על ישראל. יודיע כי בכל העונשים והיסורים שיביא ה' על ישראל, עוד אהבתו אליהם ועוד לא שכח בריתו מימי קדם, וכל אוכליהם ענוש יענשו, כאב שקצף על בנו ומוסרו לשלוחים אכזרים להכותו מכה רבה, שבכל זאת ליבו דואב ומלא רחמים על בנו המוכה, וקוצף על האכזר המכה וסופו ליטול את שלו מתחת ידו.
בימי הנעורים והכלולות של עם ישראל, במדבר, הלכו ישראל אחרי הקב"ה באמונה ובמסירות אין קץ, מתוך ביטול מוחלט והישענות טוטאלית עליו בלבד. אולי בימים אלו לא הייתה המטרה מובנת דיה לכל הקשיים האלו, אך לאחר מאות שנים, בעת שעם ישראל עומד להיענש על חטאיו, עומדת לו זכות זו ומביאה לכך שגם בפורענויות הקשות ביותר אהבתו של הקב"ה שלמה אלינו וידו נטויה עלינו.
תובנות רבות לחיינו ניתן להוציא מדברים אלו. אחת מהן היא חשיבות הנאמנות שלנו לקב"ה. לעתים אנו נמצאים בהתמודדויות לא פשוטות, בין במישור הכלל-ישראלי בין במישור הפרטי של כל אחד ואחד בחייו, בין בהתמודדויות ברוחניות בין בגשמיות. אם בזמנים אלו, וקל וחומר בשאר הזמנים, נזכה לשמר את הנאמנות המוחלטת לקב"ה, לקיום מצוותיו בשמחה, לאמונה בטובו ובחסדו, ללימוד תורתו באהבה ולפנייה רק אליו באמת, זכות זו, מעבר לתועלת המעשית שלה בהווה, תישמר עבורנו לנצח נצחים.
הרב יעקב אוריה מנדלבוים
סטודנט לתואר שני בהוראת מקרא וספרות חכמים
קבצים להורדה:
